רדיו זמן השלום- שירבוטים.

תעצמי את העיניים.

תדמייני שקט.
שקט מוחלט.
לא נשמע שום צליל.
שקט.
הקולות מהרחוב נדמו.
הרוח שקטה..
שקט.
דממה.
תספרי עד חמש.
אחת
שתיים
שלוש
ארבע
חמש.
מתוך השקט המוחלט
יופיע עכשיו הצליל הראשון.
הצליל הראשון של שיר האהבה
האחרון.
כמו טיפת גשם הראשונה,
הראשונה לפני המבול הגדול,
הוא יתחיל להתנגן.
וכל טיפה נוספת תוסיף עוד צליל.
ועוד צליל.
ועוד טיפה.
ועוד צליל.
ועוד טיפה.
ועוד צליל.
וגשם ומבול
והגשם מתגבר ומתגבר
וההרים ירוקים
ושמש מפציעה לעיתים
והקשת מופיעה
והטיפות נאגרות
למקווה מיים,
לנחלים,
לאגמים.
וכך גם הצלילים מתחברים
לסימפוניה השלמה
של שיר האהבה האחרון.

והטיפות החלו לרדת.
טיפה
ועוד צליל.
ועוד טיפה
ועוד צליל
וגשם כבד.
ומבול של צלילים
שיורד מלמעלה.
ובאה השמש.
ובאה הקשת.
לאות,
לסימן.
קולות רוח- זמן אימה: מיכל כהן.
חייה הכפולים של ורוניק- מאב לבן: מיכל כהן.
שפי  ישי:רקיע הזהב- השיטה: מיכל כהן
מייקל נימן: הפסנתר- שיר בחירות+במילים פשוטות: מיכל כהן.
אגדה יפנית: בניגון של ענת כהן- אחווה: מיכל כהן.
הצחוק של גריפון+טווין פיקס של בדלמנטי- לא מעניין: מיכל כהן.
טווין פיקס של בדלמנטי- היא ואני: מיכל כהן.
פיליפ גלאס:מתוך איינשטיין און דה ביץ’- המתים: מיכל כהן.
פיליפ גלאס:מתוך איינשטיין און דה ביץ’- אינסטנקט בסיסי: מיכל כהן.
סיגאר רוס: טאק- מה היא מחקה: מיכל כהן.
קולות של גשם, רעמים, צ’יק קוריאה: מתוך into the wood + קטע הקראה של ג’ים מוריסון-
שיר אהבה: מיכל כהן.
מלחמה עכשיו והוא אוהב את זה.. הוא לא מודה בזה, אפילו לא בפני עצמו..
על היגואר שלו הוא הדביק בגאון את הסטיקר הזה שחילקו בעיתון.. בלילה, במקום בכדורגל הוא צופה בחדשות.. הם יושבים בסלון, הוא ומשפחתו.. הוא מנתח ומפרשן כל ידיעה וידיעה ולפעמים כשאומרים את מה שהוא אמר, הוא אומר להם, למשפחה, “אמרתי לכם!” כשהם הולכים לישון הוא ממשיך לצפות לבד בטלוויזיה וכל פעם שיש מבזק, הוא מגביר.. כשהשעה נהיית מאוחרת מידי הוא מכבה את הטלוויזיה, סוגר את הדלת במנעול ובריח ומפעיל את האזעקה.. הוא עולה למיטה, אישתו כבר ישנה.. לפני שהוא נרדם הוא חושב על ימיו בצבא.. הוא קם בבוקר מוקדם.. כולם ישנים.. הוא מתרחץ ומתלבש ושותה את הקפה במטבח ויוצא לעבודה.. אתמול הוא קנה דיסק חדש.. הוא שם אותו במערכת המשוכללת שקנה לאחרונה ומהרדיו בוקע קולם של מיטב זמרי העבר של ארץ ישראל..”אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה” זה מרגש אותו מאוד.. השחר מפציע והוא עושה את דרכו למפעל החדש שלו בדרום.. לפני שנה הוא העביר את המפעל מהמרכז לדרום.. נתנו לו הטבות רבות.. והעובדים זולים יותר.. אז הוא נוסע שעה יותר בבוקר, אבל ביגואר החדשה שהוא קנה, היאוש יותר נח.. הוא מגיע למפעל, הקפה כבר על השולחן! עובדת הנקיון מגישה לו אותו בגאווה כל בוקר והוא מחייך ואומר לה, שהקפה שלה זה הקפה הכי טעים! אפילו יותר משל אישתו! היא יוצאת מהחדר מחייכת.. זה עשה לה הרגשה טובה.. הוא מצפצף למזכירה שלו שתכנס לפגישת הבוקר שלה.. יש להם מנהג לדבר בבוקר מוקדם לפני שכולם באים..היא נכנסת, הוא קם וסוגר את הדלת.. הוא אוחז בה בחוזקה.. ומוביל אותה אל השולחן.. הוא נושא אותה ומניח אותה על השולחן ומפשיל את חצאיתה ומוריד את תחתוניה, הוא עושה את זה בחוזקה, הוא סיים והיא עדיין המומה מעוצמת התשוקה.. היא יורדת מהשולחן והוא מצמיד אותה אליו ונושק לה עמוקות והיא, שלא רגילה למחווה, עדיין המומה.. הוא מתיישב על כורסת המנהלים שלו.. היא מיישרת קמטי חצאיתה ויוצאת למשרדה..ומתיישבת על כסא המזכירה.
יום חדש מתחיל.
היא והיא מביטות לשמיים. היא אוהבת את השקיעה והיא אוהבת הים. היא גרה בעזה והיא בתל אביב.
השמיים בפלסטין הם המפלט השלה. כל יום בערב היא יושבת בזמן השקיעה ומביטה.. היא מקפידה לא להסתכל לאדמה.. הזמן הזה של השקיעה זה זמן הבריחה שלה.. הבריחה ממה שקורה בארצה.. השמיים שהיא מביטה בהם עכשיו אינם שונים מהשמיים במדינה השכנה.. בעלה עדיין לא חזר מהעבודה.. הוא עובד בארץ השכנה והיא דואגת לו נורא.. יש להם חמישה ילדים והפרנסה כל כך קשה..היא לא חשבה שכך יהיה כשהייתה ילדה… הנה השקיעה מתחילה.. השמיים אדומים עכשיו.. היא מצטערת שבעלה לא איתה.. הוא בטח במחסום עכשיו.. מה שהוא רואה זה חיל שבודק.. מתחיל להיות חשוך והילדים עדיין ברחוב היא קוראת להם לחזור והם צועקים לה בחזרה שעוד רגע הם מסיימים את המשחק.. פעם היא לא הייתה מוותרת אבל היום היא מבינה שהילדות קצרה…הם מגיעים, האוכל כבר מוכן.. בעלה עדיין לא חזר…ואין מי שיחליף אותה והיא זקוקה לכמה רגעים עם עצמה.. מקלחות, פיפי, ולמזרן… היא נכנסת למיטה שלה ומפליגה במחשבה. היא לא שמה לב שנרדמה ולא שמעה שבעלה נכנס למיטה וגם לא כשיצא. 7.00 בבוקר. יום חדש מתחיל.
היא אוהבת את הים.  אף אחד לא לובש בגדים ואף אחד לא יודע עד כמה שלה בלויים. בזמן הזה שהיא רוחצת בים, המצוקה כאילו נעלמה והיא בדיוק כמו האישה הזאת מהשכונה השכנה… בעלה עובד היום במשמרת שניה וקשה לה להיות בבית לבד כשהיא חזרה מהעבודה בפרץ של ספונטניות היא הודיעה לילדים שהולכים לים.. הם שמחו נורא… הם במים עכשיו והיא מתבוננת באופק.. היא לא חשבה שכך יהיה כשהייתה ילדה.. הנה מתחילה השקיעה עכשיו… היא חושבת בלבה עכשיו שבעלה היה מאוד נהנה לראות את מה שהיא רואה.. מה שהוא רואה עכשיו זה קופסאות פח.. מתחיל להיות חשוך והילדים עדיין במיים. היא קוראת להם לצאת והם עושים כאילו הם לא שומעים.. פעם זה היה מרגיז אותה אבל הזמן הביא איתו את הסבלנות..הם יוצאים מהמים, היא עוזרת להם להתלבש והם יוצאים אל תחנת האוטבוס שייקח אותם הבייתה..היא רואה משפחות שמסיימות את הבילוי בארוחה חגיגית והיא יודעת שתסיים את היום במטבח.. בעלה יחזור מאוחר והיא זקוקה לכמה רגעים עם עצמה.. מקלחת פיפי ולמיטה.. היא מוותרת על השכנה ונכנסת למיטה עם המחשבות שלה. היא לא זוכרת את הרגע שנרדמה ועכשיו היא מתעוררת. בעלה עדיין ישן. צריך להעיר את הילדים.צריך להספיק לעבודה. 7.00 בבוקר. יום חדש מתחיל.
שירים.

code 27.

עמודי נושא ראשים עם שמות השרים והנוגנים ודבר התוכניות: 

תוכניות רדיו זמן השלום לשנת שבעים ואחת- עמודי תוכניות.

.