כִּֽי–אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה: מָֽה–אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי–תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן–אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ: וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ: תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת–רַגְלָֽיו: תהלים- מזמור שמיני.

כִּֽי–אֶרְאֶ֣ה שָׁ֭מֶיךָ

כִּֽי–אֶרְאֶ֣ה מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ

כִּֽי–אֶרְאֶ֣ה יָרֵ֥חַ וְ֝כוֹכָבִ֗ים אֲשֶׁ֣ר כּוֹנָֽנְתָּה:

מָֽה–אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי–תִזְכְּרֶ֑נּוּ

וּבֶן-אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ:

תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: תהלים.

מָֽה-אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי-תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן-אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ:

כמבואר:

בורא עולם מושל בנו:

מָֽה-אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי-תִזְכְּרֶ֑נּוּ:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.

וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט

וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו,

וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה;

עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ

מָֽה-אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי-תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן-אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ: וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ: תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת-רַגְלָֽיו: תהלים מזמור שמיני. 

תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: תהלים.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את את הנשגב מבינתו.

עצם קיימותו של האדם נשגבת מבינתו שלו עצמו, האדם לא יצר עצמו, הוא רק מרבה עצמו.

הבינה של האדם בעת הזאת לא יכולה להשיג את הבורא, אך היא לא יכולה לסתור קיימות הבורא ואת מעשה הבריאה בעלי הגיון. 

היכולות של האדם מה שהאדם עושה בעולם הזה גם מבחינה שכלתנית לעתים שמה את השכלתנות במקום של נבוכות על כך שהיא מבינה שיש בורא לעולם הזה ולאדם עצמו, אך עם כל השכלתנות והיכולות המופלאות של האדם ליצור ולעיתים רק לחשוב, הבורא והבריאה נשגבת מבינתנו.

אני לא זוכרת מי אמר, אך אמר מי שאמר-

עינך לא תוכלנה להשיג את הבורא- אל נא תאשים בזאת את רואותיך.

אני אבדוק מי אמר.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את מה שהוא יכול להוכיח- את הנשגב מבינתו.

אני טוענת שגם מבחינה מדעית לא ניתן לשלול את קיימות הבורא מהבחינה שהאדם הוא יציר נברא הראשוניות כמו הרבה דברים בעולם הן תולדה של בריאה שנבראה עם היכולת להתרבות, כריבוי האדם כך ריבוי עץ השדה למשל.

כריבוי האדם כך הורבה המיועד לצרכיו גם הבהמה וגם פולי הקפה לצורך העניין.

העובדה שאתה לא יכול לאמת דבר אינה שוללת את קיומו.

מדברים על הבינה של האדם. תחשוב שהאדם הוא כמו מחשב, שהגוף הוא חומרה ובמוח\לוח אם יש תוכנת ההפעלה שבאה מובנית עם המחשב שאך הבאת הבייתה\הנולד לך ומשם אתה מזין את המחשב\הנולד בתכנים, גם בתכנים של אם אז.. IF THEN.. וככה כרטיס הזכרון\מח מתמלא בתכנים כפי לימדת אותו, או כפי שהוא למד בבית הספר או כפי שהוא למד באינטרנט או כפי שהוא למד מהחב'רה.

מה שקוראים לו במדעי ההתנהגות- מוסר. כתוכנת הפעלה המפעילה את הידע שאצרת לכדי פעולות כאלה או אחרות.

מָֽה-אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי-תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן-אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ: וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ: תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת-רַגְלָֽיו: תהלים מזמור שמיני. 

תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: תהלים.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את את הנשגב מבינתו.

עצם קיימותו של האדם נשגבת מבינתו שלו עצמו, האדם לא יצר עצמו, הוא רק מרבה עצמו.

הבינה של האדם בעת הזאת לא יכולה להשיג את הבורא, אך היא לא יכולה לסתור קיימות הבורא ואת מעשה הבריאה בעלי הגיון. 

היכולות של האדם מה שהאדם עושה בעולם הזה גם מבחינה שכלתנית לעתים שמה את השכלתנות במקום של נבוכות על כך שהיא מבינה שיש בורא לעולם הזה ולאדם עצמו, אך עם כל השכלתנות והיכולות המופלאות של האדם ליצור ולעיתים רק לחשוב, הבורא והבריאה נשגבת מבינתנו.

אני לא זוכרת מי אמר, אך אמר מי שאמר-

עינך לא תוכלנה להשיג את הבורא- אל נא תאשים בזאת את רואותיך.

אני אבדוק מי אמר.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את מה שהוא יכול להוכיח- את הנשגב מבינתו.

אני טוענת שגם מבחינה מדעית לא ניתן לשלול את קיימות הבורא מהבחינה שהאדם הוא יציר נברא הראשוניות כמו הרבה דברים בעולם הן תולדה של בריאה שנבראה עם היכולת להתרבות, כריבוי האדם כך ריבוי עץ השדה למשל.

כריבוי האדם כך הורבה המיועד לצרכיו גם הבהמה וגם פולי הקפה לצורך העניין.

העובדה שאתה לא יכול לאמת דבר אינה שוללת את קיומו.

מדברים על הבינה של האדם. תחשוב שהאדם הוא כמו מחשב, שהגוף הוא חומרה ובמוח\לוח אם יש תוכנת ההפעלה שבאה מובנית עם המחשב שאך הבאת הבייתה\הנולד לך ומשם אתה מזין את המחשב\הנולד בתכנים, גם בתכנים של אם אז.. IF THEN.. וככה כרטיס הזכרון\מח מתמלא בתכנים כפי לימדת אותו, או כפי שהוא למד בבית הספר או כפי שהוא למד באינטרנט או כפי שהוא למד מהחב'רה.

מה שקוראים לו במדעי ההתנהגות- מוסר. כתוכנת הפעלה המפעילה את הידע שאצרת לכדי פעולות כאלה או אחרות.

מָֽה-אֱנ֥וֹשׁ כִּֽי-תִזְכְּרֶ֑נּוּ וּבֶן-אָ֝דָ֗ם כִּ֣י תִפְקְדֶֽנּוּ: וַתְּחַסְּרֵ֣הוּ מְּ֭עַט מֵאֱלֹהִ֑ים וְכָב֖וֹד וְהָדָ֣ר תְּעַטְּרֵֽהוּ: תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ כֹּ֝ל שַׁ֣תָּה תַֽחַת-רַגְלָֽיו: תהלים מזמור שמיני. 

תַּ֭מְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂ֣י יָדֶ֑יךָ

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: תהלים.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את את הנשגב מבינתו.

עצם קיימותו של האדם נשגבת מבינתו שלו עצמו, האדם לא יצר עצמו, הוא רק מרבה עצמו.

הבינה של האדם בעת הזאת לא יכולה להשיג את הבורא, אך היא לא יכולה לסתור קיימות הבורא ואת מעשה הבריאה בעלי הגיון. 

היכולות של האדם מה שהאדם עושה בעולם הזה גם מבחינה שכלתנית לעתים שמה את השכלתנות במקום של נבוכות על כך שהיא מבינה שיש בורא לעולם הזה ולאדם עצמו, אך עם כל השכלתנות והיכולות המופלאות של האדם ליצור ולעיתים רק לחשוב, הבורא והבריאה נשגבת מבינתנו.

אני לא זוכרת מי אמר, אך אמר מי שאמר-

עינך לא תוכלנה להשיג את הבורא- אל נא תאשים בזאת את רואותיך.

אני אבדוק מי אמר.

בשורה התחתונה, שכלתן גא ישלול את מה שהוא יכול להוכיח- את הנשגב מבינתו.

אני טוענת שגם מבחינה מדעית לא ניתן לשלול את קיימות הבורא מהבחינה שהאדם הוא יציר נברא הראשוניות כמו הרבה דברים בעולם הן תולדה של בריאה שנבראה עם היכולת להתרבות, כריבוי האדם כך ריבוי עץ השדה למשל.

כריבוי האדם כך הורבה המיועד לצרכיו גם הבהמה וגם פולי הקפה לצורך העניין.

העובדה שאתה לא יכול לאמת דבר אינה שוללת את קיומו.

מדברים על הבינה של האדם. תחשוב שהאדם הוא כמו מחשב, שהגוף הוא חומרה ובמוח\לוח אם יש תוכנת ההפעלה שבאה מובנית עם המחשב שאך הבאת הבייתה\הנולד לך ומשם אתה מזין את המחשב\הנולד בתכנים, גם בתכנים של אם אז.. IF THEN.. וככה כרטיס הזכרון\מח מתמלא בתכנים כפי לימדת אותו, או כפי שהוא למד בבית הספר או כפי שהוא למד באינטרנט או כפי שהוא למד מהחב'רה.

מה שקוראים לו במדעי ההתנהגות- מוסר. כתוכנת הפעלה המפעילה את הידע שאצרת לכדי פעולות כאלה או אחרות.

שְׁאוֹל (ואבדה) וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה:

עיני האדם הלא יודעות שובע, בהמשלה לרעב- השאול ואבדון הלא יודע שובע.

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:  דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת: כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה: אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם: וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ: רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ: כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב: קהלת.

להתייחס לזאת כמובן על משל פרי עץ הדעת:

וַֽהֲקִֽימֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם: וַֽאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ: וְנָֽתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתֽוֹכֲכֶ֑ם וְלֹֽא-תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם: וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ-לִ֥י לְעָֽם– וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל– וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן– פרשת קדושים ופרשת בהר סיני- כתובה מעודכנת.

על המשל כך הנמשל:

להבנה:

האכזריות היא סוג של תכונה שפועלת ממקום החימה, כמו מלחמה, קונפליקט וכו' לא כך הקנאה שגם היא מולידה אכזריות של המקנא, כדי להבין את ההבדל זה כמו שלעתים אנחנו לא שופטים אדם בכעסו, או נוטים להקל בדין שהדבר בעת כעס בעת איבוד שליטה (תלוי מה תוצאות אובדן השליטה), זה כמו שאנחנו לא שופטים חיילים שהרגו חיילים אחרים בעת מלחמה.

יש הבדל בין מלחמה עם הקנאי לבין במלחמה שנובעת מקונפליקט כזה או אחר יותר קשה להרגיע קנאה מלהרגיע כעס. יותר קל להגיע לשלום עם אויב ששורש הקונפליט אינו קנאה, הקנאי לרוב מבקש להכחיד את האדם שהוא מקנא בו  זה כמו נסראללה שמעט לפני המלחמה סימן את כל מפת ישראל מדן ועד אילת כיעד כיבוש אותוו הדבר עם סינוואר, אותו הדבר עם משמרות המהפכה.

אותו הדבר גם פה:

המכה מכעסו של האוויל יותר כבדה וכואבת מאבן וחול שהושלכו עליך.

זה כמו שאתה נותן רובה מאג לילד קטן, רק שבמקרה הזה האוחז בנשק אדם בוגר אכזר, אדם קנאי, שאין לו כל עכבות, ואין משפט ואין דין ואין דיין. הוא עושה כרצונו, ואין ערכי מוסר כילד קטן שעוד לא למד. כמו חמאס בשביעי לאוקטובר. כמו חמאס שללא משפט הוציא להורג שבויים בהם גם אמא ושני בניה.

ויש המבקשים להפוך הסרט ולהאשים בזאת את ישראל. כל העולם נזעק מהחוק החדש של בן גביר, אך בעניין החמאס שהוציא להורג שבויים בהם תנוקות- שקט. מבקשים להרשיע את ישראל למען אלה יצדקו. במלחמה קורים דברים. גם טילים של צרפתים הרגו ילדים, יש הבדל מהותי בין זה לזה.

כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי: משלי עשרים ושש.

כְּמִתְלַהְלֵהַּ:

זאת פעם ראשונה שאני מתוודעת למילה מתלהלה.. ובהמשך הביאור לפירוש המילה מתלהלה:

דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן:

מפה אפשר להבין פשר המילה מתלהלה:

כְּמִתְלַהֲמִים

אדם מתלהם הוא אדם שמתלהלה,

כְּמִתְלַהְלֵהַּ

המשול לעושה זאת:

הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת:

ומשכך ברור ש:

בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: משלי- עשרים ושישה.

וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן:

באין חומר הבערה הזה:

בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ:

אז:

יִשְׁתֹּק מָדוֹן:

זה ברור שאם אין עץ כחומר בערה כמו שכל היער נשרף, אז תכבה האש אותו הדבר במקרה הזה, יען כי:

דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים:

משלי– שמונה עשרה– שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא.

באין אויב או מתלונן כנרגן כמתלהם  שלמהלומות יקרא אז לא תהיה מריבה, או תגמר מריבה, ישתוק מדון, תכבה אש.

עין טובה ועין רעה- החרב המתהפכת.

עד הנה כתבתי בזאת:

כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת:

המשך המשפט משווה את המתלהלה לזה:

כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי:

האיש שבא במרמה לרעהו שהוא למעשה במעשה זה אומר שהוא בא כמרגל, שהוא משחק חבר של אדם כשהוא לא כזה.

כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ:

כמתלהם בך:

וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי:

והוא בא כגנב:

ועל אותו משל הגנב, הפירצה קוראת לגנב, היא אינה קוראת לאדם שאינו גנב,  ומשכך על אותו משל באין גנב אין פרצות.

וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן:

בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ:

רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר:

וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר:

זה כמו שאדם מזעיף פניו אליך ולא אומר דבר, הדבר נובע מפה:

לְשׁוֹן סָתֶר:

כמו נודע לו משהו בדרך סתר, כמו למשל שם לך מצלמה בבית, מיקרופון בבית ושמע משהו.. או שמישהו אמר לו משהו שאמרת עליו או עשית לו והוא לא יכול לחשוף את הדבר בהוראת מקור המידע, זה כמו אדם שופט אותך ללא משפט, לעתים יכול להיות מידע שקרי, אך האדם הזה בכל זאת שופט אותך לפי מקור מידע שהוא מאמין לו ולכן לא מעמת אותך עם הדבר.

מענין שזה בא ביחד עם זה:

רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם:

המקרה הזה זה לא אותו מקרה כמו המקרה שנאמר עליו זאת:

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: ירמיהו.

מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה:

יען כי גשם זה לברכה:

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ (תחת) וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: ישעיהו.

ופה הביאור:

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה:

והרוח הצפונית הזאת:

רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם:

תוליד זאת:

כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל:

וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל-פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ | יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא-יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ: מזמור אחד.

פִּרְי֨וֹ | יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ:

**זה משל.

נתן פרי בעתו ולא שלא בעתו.

זאת אומרת ייתן פרי, לא אחרי העת ולא לפני העת. לא בוסר ולא רקוב. בעתו.

ההיפכא לזה שנתן פרי בעתו הוא אינו זה שאין לו פרי.

ההיפכא לזה  שנתן פריו בעתו הוא זה שנתן פרי אך לפני עתו, או שנתן פרי אחרי עתו (פג תוקף).

למרות שיש לאדם פרי הפרי לא אכיל.

** כמו שאמרתי יש להתייחס לדבר כמשל.

אני מודעת לעובדה שיש התכנות שדברי יומשלו לאבות ואמהות שנחשבים צעירים מידי או מבוגרים מאוד שהביאו ילדים.

זה לא המשל.

העובדה שאדם מבוגר מוליד ילד לא עושה פריו של זה רקוב.

לצורך העניין גם שרה ואברהם הולידו את יצחק בגיל מאוד מבוגר.

גם יוסף היה בן לזקוניו של יעקב (אגב, בנימין היה יותר קטן מיוסף ויוסף נחשב בן לזקוניו של יעקב).

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּֽי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּֽים: בראשית.

כל עוד אדם יכול להוליד הוא מוליד בעתו.  עונתה של אשה אשה היא העת שהיא יכולה להוליד, היא בעונתה.

כשהיא מפסיקה לקבל מחזור אז תמו ימי עונתה של זאת. היכולת של אשה להוליד הומשלה לאשה בימי עונתה. כעונות השנה היא בעונתה.

פרשת לוט ואברהם- דרך נשים..- לימודי שנת שבעים ושתים.

וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר (לא) לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: שמות.

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:

הכוונה היא להביא לה ילד. כפרי לעונתה של זאת.

ניתן להבין זאת מהפטור מיציאה למלחמה:

שרות בצבא הוא חובה לכל בן ישראל, במקרה מלחמה יש למשרת פטור זמני כמו שאומרים:

וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ: וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ: וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה: וְיָֽסְפ֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל-הָעָם֒ וְאָֽמְר֗וּ מִֽי-הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת-לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ: וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּֽׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל-הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם: דְּבָרִ֗ים- פרשת שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים.

וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל-הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי-הָאִ֞ישׁ:

מי האיש שהוא:

אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ:

וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ:

וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה:

לכל אלה יש אישור לא להתגיס, נראה ההגיון בדבר, אדם כזה באם יצא למלחמה העדרותו או מותו תהיה לרועץ לו.

חשוב להבין שזאת סיבה מתירה לזמן המוגבל.

נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ

אחרי שחיללו יתגייס לשרות, יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת-חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ

אחרי שיחנוך את ביתו יתגייס לקרב באם יהיה קרב לאחר מכן.

אֲשֶׁ֨ר-אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙

ופה זה מורכב, אחרי שהתחתן עם ארושתו, יש לו שנה לשמח את אשתו להביא לה ילד:

כִּֽי-יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא-יַֽעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל-דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת-אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר-לָקָֽח: דְּבָרִ֗ים- פרשת שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים.

לקרוא עוד:

וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל-הַגְּאוּלָּ֤ה וְעַל-הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כָּל-דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:  וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה-לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַעֲלֽוֹ: שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל– בועז הקים זרע למת דרך האלמנה,  כמו שיעשה זה באם יקרה זה– וּמִֽי-הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר-אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן-יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה- מפרשת שופטים ושוטרים.

אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח: משלי מזמור שמונה עשר.

(לפני הדברים הבאים, יש לשים לב שמדובר בלשון זכר).

יש חבר לשתות בירה כמו שאומרים:

אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ:

ויש חבר שהוא חבר נפש כמו שאומרים:

וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח:

נבין תחילה מה זה דבק ל..

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ: משלי- חמישה עשר.

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים:

מה זאת מרפא לשון, על משל דיבור, שהדיבור הוא דיבור מרפא, אז הדיבור משול לעץ חיים. כדי להבין מה מרפא בה, נבין זאת עם זה, כי זה בא עם זה:

וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ:

מה זאת אומרת סלף בה, שקר בה, בה הכוונה ללשון שהלשון היא לשון שקר , ומשכך מרפא לשון זאת לשון דוברת אמת. והלשון הזאת שסֶלֶף בָּהּ: היא לא לשון מרפאת, היא לא לשון מחיה, היא לשון ששוברת הרוח, שמחלה את הרוח, כמו רופא שנותן לך תרופה לא מתאימה למחלה.

על שבר הרוח המשול לההפך מעץ חיים, נבין מפה:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

ושבר רוח הוא הפוך לעץ החיים.

ובהמשך לאחר שבני האדם אכלו מפרי עץ הדעת שהדעת בו לא נכונה לאדם:

ומשכך:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:  וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: בראשית.

זאת אומרת שאדם נפגש עם הלשון הזאת הוא יכול להפגע ולהגיע למקום הזה של שבר רוח:

כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי: וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם יְהוָה וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי: ישעיהו.

עָנִי:

זה האדם שהלשון הזאת הכתה בו:

ונְכֵה רוּחַ:

וְחָרֵד עַל דְּבָרִי:

וגם לאדם הזה שנפגע מזה שנהיה נכה רוח מזה זכאי לתשועה כפי שנלמד מישעיהו.

בעת התשועה תהיה הלשון הזאת בישראל:

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים:

את הלשון הזאת אפשר לראות אצל נביאים, ושופטים מושיעים.

מה שנקרא משיח צדק. כמו משה, כמו יהושע, כמו שמואל שהיה נביא שמשח מלכים למלוכה.

והוא לא מרפא כרפואת הפסיכיאטר, הוא מרפא בדבר לשון, רוח ברוח.

הוא עוזר לתשובה, לחיים , אם לאדם היחיד ואם לעם כולו.

המשך:

לאדם שבור רוח יש מקביל לו כמו אנשים שעשו מעשים שיש בהם דין של כריתות נפש מעמיה, האדם הזה נמשל לאדם הזה:

יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי (הושר) הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ: כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן:  הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ:  וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ: תהלים.

כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: 

והוא למעשה האדם הזה שלשונו:

סֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ:

כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה

יען כי:

קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ:

בקבר יש מת,

ומה יש בקרביים:

קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא: משלי ארבעה עשר.

יִשָּׂנֵא:

ומי ישנא במקרה הזה:

וְאִישׁ מְזִמּוֹת יִשָּׂנֵא:

יהיה אדם שנוא.

ברור שהמשל/המקרה הזה לא משל למשל/למקרא הזה:

גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים: משלי ארבעה עשר.

במקרה הזה השנוא  הוא העני:

יִשָּׂנֵא רָשׁ

שנבדל במקרה זה העשיר שיש לו אוהבים רבים.

וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים:

כדי להבין זאת יש שאומרים שהם היו עשירים היו להם הרבה חברים איך הלך הכסף והעשיר נהיה עני הלכו החברים.. אלה שהלכו מחברם שנפל לעוני מראש יעדיפו להתרחק מאדם עני.

לפעמים מקור עושרו של זה נובע מזה:

עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ וּמְכַבְּדוֹ חֹנֵן אֶבְיוֹן: משלי ארבעה עשר.

עֹשֵׁק דָּל חֵרֵף עֹשֵׂהוּ

שעוניו של זה נובע מזה:

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא: משלי- מזמור שבע.

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ

השימוש במילה אחות היא כשימת תואר לבינה מה היא בשבילך. ברור שההמשלה לאחות ולא לאח היא כי החכמה היא בלשון נקבה, אך הדבר לא מאניש אותה ומשכך הרוח הזאת שקוראים לה חכמה מילאה גם את בצלאל שהיה זכר שחכמה זאת היתה זאת שהייתה איתו כשבנה את אהל מועד בלעדיה הוא לא יכל לבנות.

כְּאָח לִי- וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָֽד:

העובדה שהחכמה הומשלה לאחות , לא מקיימת את החכמה כמשל לאחותך בת אביך או אימך. הדבר לא מעיד שאחותך חכמה.

מוּסַר יְהוָה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה: אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה:  כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ: יְקָרָה הִיא (מפניים) מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: משלי- מזמור שלוש.

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה:

אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד:

עֹשֶׁר וְכָבוֹד:

במכרה הזה, הכורה לא מוצא כסף וזהב ואבנים ועוד במכרה הזה האדם מוצא את זה:

אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה:

עשיר בתבונה, כי הפיק חכמה שהיא טובה מזאת:

כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ:

וערכה גבוה מזאת:

יְקָרָה הִיא (מפניים) מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ:

כביאור תהלים:

וזה שכרה:

דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם: עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:

ככתוב בתחילת המזמור:

וַיַּשְׁכֵּ֣ם אַבְרָהָ֣ם ׀ בַּבֹּ֡קֶר וַיִּֽקַּֽח־לֶחֶם֩ וְחֵ֨מַת מַ֜יִם וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הָ֠גָר שָׂ֧ם עַל־שִׁכְמָ֛הּ וְאֶת־הַיֶּ֖לֶד וַֽיְשַׁלְּחֶ֑הָ וַתֵּ֣לֶךְ וַתֵּ֔תַע בְּמִדְבַּ֖ר בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וַיִּכְל֥וּ הַמַּ֖יִם מִן־הַחֵ֑מֶת וַתַּשְׁלֵ֣ךְ אֶת־הַיֶּ֔לֶד תַּ֖חַת אַחַ֥ד הַשִּׂיחִֽם׃ וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ׃ פרשת חיי שרה- תולדות.

וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד:

זה המרחק שתואר כדי לדעת  מה המרחק מהבאר ועד המקום שהסתתרה בו הגר כדי לא לראות במות בנה ישמעאל:

הַרְחֵק֙ כִּמְטַֽחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת:

הדברים הבאים מתוך כיוון של למידת אורחות, דיבור, שפה יותר מתוכן השיח:

וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֵ֚יךְ תֹּאמַ֣ר אֲהַבְתִּ֔יךְ וְלִבְּךָ֖ אֵ֣ין אִתִּ֑י זֶ֣ה שָׁלֹ֤שׁ פְּעָמִים֙ הֵתַ֣לְתָּ בִּ֔י וְלֹא–הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י בַּמֶּ֖ה כֹּחֲךָ֥ גָדֽוֹל:  וַ֠יְהִי כִּֽי–הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ כָּל–הַיָּמִ֖ים וַתְּאַֽלֲצֵ֑הוּ וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת: שֹׁפְטִים- פרשת– שִׁמְשׁ֑וֹן.

אשתו של שמשון רצתה ממנו משהו והיא הציקה לו בדבר (מה שאתם קוראים לו- קודחת/חופרת/וכו'):

 וַ֠יְהִי כִּֽי–הֵצִ֨יקָה לּ֧וֹ בִדְבָרֶ֛יהָ

הציקה לו עד כדי כך שהוא איבד סבלנות שתוארה במילים כאלה חזקות, הוא רצה למות, רק שתניח לו כבר..

וַתִּקְצַ֥ר נַפְשׁ֖וֹ לָמֽוּת:

(עשתה לו את המוות כמו שאומרים היום).

הדבר נשמע כמו סלנג, כמו משל לתאר את המצוקה המצוקה הגדולה שהרגיש שמשון לנוכח אשתו שקדחה לו במח:

את אותה תחושה, או רגש הרגישו רבקה ויצחק כשעשיו התחתן עם בנות הערלים (מפה נלמד גם שיעקב שהתחתן עם בנות לבן הארמי, לא התחתן עם בנות ערל, על כל מה שמשתמע מכך, שגם הארמים באו בברית).

וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה: בראשית.

וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה:

ובהמשך, על אותם מילים של שמשון תוארה מצוקתה של רבקה, מנשותיו הכנעניות של עשיו שגן הן היו בנות ערלים:

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים: בראשית.

לָמָּה לִּי חַיִּים:

כמו שאומרת הפולנית שהיא רוצה להביע מורת רוח- "אני אנוח בקבר".

לפני כן גם אביו ואמו של שמשון כיצחק ורבקה לא אהבו בלשון המעטה את השידוך הזה:

וַיֵּ֥רֶד שִׁמְשׁ֖וֹן תִּמְנָ֑תָה וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה בְּתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים: וַיַּ֗עַל וַיַּגֵּד֙ לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֔וֹ וַיֹּ֗אמֶר אִשָּׁ֛ה רָאִ֥יתִי בְתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֑ים וְעַתָּ֕ה קְחוּ–אוֹתָ֥הּ לִּ֖י לְאִשָּֽׁה: וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֗וֹ הַאֵין֩ בִּבְנ֨וֹת אַחֶ֤יךָ וּבְכָל–עַמִּי֙ אִשָּׁ֔ה כִּֽי–אַתָּ֤ה הוֹלֵךְ֙ לָקַ֣חַת אִשָּׁ֔ה מִפְּלִשְׁתִּ֖ים הָעֲרֵלִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֤וֹן אֶל–אָבִיו֙ אוֹתָ֣הּ קַֽח–לִ֔י כִּֽי–הִ֖יא יָשְׁרָ֥ה בְעֵינָֽי:  וְאָבִ֨יו וְאִמּ֜וֹ לֹ֣א יָדְע֗וּ כִּ֤י מֵיְהוָה֙ הִ֔יא כִּי–תֹאֲנָ֥ה הֽוּא–מְבַקֵּ֖שׁ מִפְּלִשְׁתִּ֑ים וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא פְּלִשְׁתִּ֖ים מֹשְׁלִ֥ים בְּיִשְׂרָאֵֽל:וַיֵּ֧רֶד שִׁמְשׁ֛וֹן וְאָבִ֥יו וְאִמּ֖וֹ תִּמְנָ֑תָה וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַד–כַּרְמֵ֣י תִמְנָ֔תָה וְהִנֵּה֙ כְּפִ֣יר אֲרָי֔וֹת שֹׁאֵ֖ג לִקְרָאתֽוֹ: וַתִּצְלַ֨ח עָלָ֜יו ר֣וּחַ יְהוָ֗ה וַֽיְשַׁסְּעֵ֙הוּ֙ כְּשַׁסַּ֣ע הַגְּדִ֔י וּמְא֖וּמָה אֵ֣ין בְּיָד֑וֹ וְלֹ֤א הִגִּיד֙ לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֔וֹ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: וַיֵּ֖רֶד וַיְדַבֵּ֣ר לָאִשָּׁ֑ה וַתִּישַׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י שִׁמְשֽׁוֹן: שֹׁפְטִים- פרשת– שִׁמְשׁ֑וֹן.

וַיֵּ֥רֶד שִׁמְשׁ֖וֹן תִּמְנָ֑תָה וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה בְּתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים: וַיַּ֗עַל וַיַּגֵּד֙ לְאָבִ֣יו וּלְאִמּ֔וֹ וַיֹּ֗אמֶר אִשָּׁ֛ה רָאִ֥יתִי בְתִמְנָ֖תָה מִבְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֑ים וְעַתָּ֕ה קְחוּ–אוֹתָ֥הּ לִּ֖י לְאִשָּֽׁה:

וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֗וֹ הַאֵין֩ בִּבְנ֨וֹת אַחֶ֤יךָ וּבְכָל–עַמִּי֙ אִשָּׁ֔ה כִּֽי–אַתָּ֤ה הוֹלֵךְ֙ לָקַ֣חַת אִשָּׁ֔ה מִפְּלִשְׁתִּ֖ים הָעֲרֵלִ֑ים:

בסופו של יום מהעז הזה יצא מתוק:

וַיֵּ֥רֶד אָבִ֖יהוּ אֶל–הָאִשָּׁ֑ה וַיַּ֨עַשׂ שָׁ֤ם שִׁמְשׁוֹן֙ מִשְׁתֶּ֔ה כִּ֛י כֵּ֥ן יַעֲשׂ֖וּ הַבַּחוּרִֽים: וַיְהִ֖י כִּרְאוֹתָ֣ם אוֹת֑וֹ וַיִּקְחוּ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים מֵֽרֵעִ֔ים וַיִּהְי֖וּ אִתּֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ שִׁמְשׁ֔וֹן אָחֽוּדָה–נָּ֥א לָכֶ֖ם חִידָ֑ה אִם–הַגֵּ֣ד תַּגִּידוּ֩ אוֹתָ֨הּ לִ֜י שִׁבְעַ֨ת יְמֵ֤י הַמִּשְׁתֶּה֙ וּמְצָאתֶ֔ם וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ שְׁלֹשִׁ֣ים סְדִינִ֔ים וּשְׁלֹשִׁ֖ים חֲלִפֹ֥ת בְּגָדִֽים:וְאִם–לֹ֣א תוּכְלוּ֮ לְהַגִּ֣יד לִי֒ וּנְתַתֶּ֨ם אַתֶּ֥ם לִי֙ שְׁלֹשִׁ֣ים סְדִינִ֔ים וּשְׁלֹשִׁ֖ים חֲלִיפ֣וֹת בְּגָדִ֑ים וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ ח֥וּדָה חִידָתְךָ֖ וְנִשְׁמָעֶֽנָּה: וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם מֵהָֽאֹכֵל֙ יָצָ֣א מַאֲכָ֔ל וּמֵעַ֖ז יָצָ֣א מָת֑וֹק וְלֹ֥א יָכְל֛וּ לְהַגִּ֥יד הַחִידָ֖ה שְׁלֹ֥שֶׁת יָמִֽים: שֹׁפְטִים- פרשת– שִׁמְשׁ֑וֹן.

וְסַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים נֶֽאֱסְפוּ֙ לִזְבֹּ֧חַ זֶֽבַח–גָּד֛וֹל לְדָג֥וֹן אֱלֹהֵיהֶ֖ם וּלְשִׂמְחָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ נָתַ֤ן אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ בְּיָדֵ֔נוּ אֵ֖ת שִׁמְשׁ֥וֹן אוֹיְבֵֽינוּ: וַיִּרְא֤וּ אֹתוֹ֙ הָעָ֔ם וַֽיְהַלְל֖וּ אֶת–אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּ֣י אָמְר֗וּ נָתַ֨ן אֱלֹהֵ֤ינוּ בְיָדֵ֙נוּ֙ אֶת–א֣וֹיְבֵ֔נוּ וְאֵת֙ מַחֲרִ֣יב אַרְצֵ֔נוּ וַאֲשֶׁ֥ר הִרְבָּ֖ה אֶת–חֲלָלֵֽינוּ: וַֽיְהִי֙ (כי) (טוב) כְּט֣וֹב לִבָּ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ קִרְא֥וּ לְשִׁמְשׁ֖וֹן וִישַֽׂחֶק–לָ֑נוּ וַיִּקְרְא֨וּ לְשִׁמְשׁ֜וֹן מִבֵּ֣ית (האסירים) הָאֲסוּרִ֗ים וַיְצַחֵק֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיַּעֲמִ֥ידוּ אוֹת֖וֹ בֵּ֥ין הָעַמּוּדִֽים: וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְשׁ֜וֹן אֶל–הַנַּ֨עַר הַמַּחֲזִ֣יק בְּיָדוֹ֮ הַנִּ֣יחָה אוֹתִי֒ (והימשני) וַהֲמִשֵׁ֙נִי֙ אֶת–הָֽעַמֻּדִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הַבַּ֖יִת נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֑ם וְאֶשָּׁעֵ֖ן עֲלֵיהֶֽם: וְהַבַּ֗יִת מָלֵ֤א הָֽאֲנָשִׁים֙ וְהַנָּשִׁ֔ים וְשָׁ֕מָּה כֹּ֖ל סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וְעַל–הַגָּ֗ג כִּשְׁלֹ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֔ה הָרֹאִ֖ים בִּשְׂח֥וֹק שִׁמְשֽׁוֹן: וַיִּקְרָ֥א שִׁמְשׁ֛וֹן אֶל–יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִֹ֡ה זָכְרֵ֣נִי נָא֩ וְחַזְּקֵ֨נִי נָ֜א אַ֣ךְ הַפַּ֤עַם הַזֶּה֙ הָאֱלֹהִ֔ים וְאִנָּקְמָ֧ה נְקַם–אַחַ֛ת מִשְּׁתֵ֥י עֵינַ֖י מִפְּלִשְׁתִּֽים: וַיִּלְפֹּ֨ת שִׁמְשׁ֜וֹן אֶת–שְׁנֵ֣י | עַמּוּדֵ֣י הַתָּ֗וֶךְ אֲשֶׁ֤ר הַבַּ֙יִת֙ נָכ֣וֹן עֲלֵיהֶ֔ם וַיִּסָּמֵ֖ךְ עֲלֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד בִּימִינ֖וֹ וְאֶחָ֥ד בִּשְׂמֹאלֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֗וֹן תָּמ֣וֹת נַפְשִׁי֮ עִם–פְּלִשְׁתִּים֒ וַיֵּ֣ט בְּכֹ֔חַ וַיִּפֹּ֤ל הַבַּ֙יִת֙ עַל–הַסְּרָנִ֔ים וְעַל–כָּל–הָעָ֖ם אֲשֶׁר–בּ֑וֹ וַיִּהְי֤וּ הַמֵּתִים֙ אֲשֶׁ֣ר הֵמִ֣ית בְּמוֹת֔וֹ רַבִּ֕ים מֵאֲשֶׁ֥ר הֵמִ֖ית בְּחַיָּֽיו: שֹׁפְטִים- פרשת– שִׁמְשׁ֑וֹן.

וּמֵעַ֖ז יָצָ֣א מָת֑וֹק:

גם המתוק הזה:

וַיִּהְי֤וּ הַמֵּתִים֙ אֲשֶׁ֣ר הֵמִ֣ית בְּמוֹת֔וֹ רַבִּ֕ים מֵאֲשֶׁ֥ר הֵמִ֖ית בְּחַיָּֽיו: 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: בראשית.

הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה: הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗ בָּאֲבַדּֽוֹן: תהלים מזמור שמונה ושמונים.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: בראשית.

הֲלַמֵּתִ֥ים תַּעֲשֶׂה-פֶּ֑לֶא אִם-רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ | יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה: תהלים מזמור שמונה ושמונים.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד: בראשית.

וַאֲנִ֤י | אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ: תהלים מזמור שמונה ושמונים.

הסבר:

העולם הזה בראשיתו היה חושך:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ

כמו העני הזה שעוד בהיותו נער, מראשיתו הוא עני:

עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגוֵֹ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה: תהלים מזמור שמונה ושמונים.

לעני הזה התשועה היא אור:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: בראשית.

בורא עולם הוציא אותנו מחושך לאור.

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּֽי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִֽי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּֽי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִֽי: בראשית.

כִּֽי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים

כִּֽי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִֽי:

והבוקר של הנושע היחיד הזה הוא אור, כמו התשועה של העם הזה:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: דברים.

יְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:  וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה בְּכָל-קֹ֣דֶשׁ לֹֽא-תִגָּ֗ע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד-מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרָֽהּ:  וְאִם-נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל-דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה:  וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵוְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל-פֶּ֥תַח אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד אֶל-הַכֹּהֵֽן:  וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָֽהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי-תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה:

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא:

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ

הזריעה של הזרע, באשה.

על משל:

וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן.  וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וְתֵלֵד, עַל-בִּרְכַּי, וְאִבָּנֶה גַם-אָנֹכִי, מִמֶּנָּה.  וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב.  וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן: וַתֹּאמֶר, הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ; וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; בראשית.

רחל שנתנה את שפחתה לבעלה התיחסה לבן שנולד ליעקב משפחתה בלהה כבנה שלה:

צריך לחשוב על הדבר ביחד עם זה, מה אומר הדבר שילדי שפחת רחל היו כילדיה שלה:

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לּוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:  וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: שמות.

ילדי השפחות והעבדים נחשבים כקנין של האדון או הגבירה שלהם, או גם וגם.

צריך לחשוב מה מיצובו של העבד הזה

וילדיו ואשתו שרצע את אזנו ועבד את מעבידו לעולם.

שהוא עבד הבורא ושכמו שבני ישראל הם עבדים לבורא עולם, כך העבד הזה בניו ובנותיו לאדון ולגבירה שלהם:

כמבואר בתהלים:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:  הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ: תהלים.

במקרה יעקב רחל ובלהה על משל שהאשה היא מצלעו של האדם והאדם עץ השדה,

רחל היא ענף בעץ של יעקב ובלהה וילדיה הם ענף שצמח על הענף של רחל. הוא ופרותיו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וָֽאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ לַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה׃  

וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ: פרשת תרומה.

לַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃

ועוד נאמר בדבר בפרשה הבאה:

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃ וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת׃ וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃ מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת׃

עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹֽשְׁבֵ֖י מַֽחֲשָׁבֹֽת׃

בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת׃

הוא עושה מתוך מקום כמושכל שיודע מה הוא עושה:

בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת

זה כמו שמהנדס בוחר סוג חומר מסוים למטרה מסוימת והוא נותן הוראה להשתמש בחומר כזה וכזה לעשות דבר שנדרש ממנו שיהיה ככה וככה, המבצע עושה כדבר המהנדס  ומשתמש בחומר שאמרו לו, לא תמיד הוא יודע למה.

זה כמו שיש אדם ממציא פיתוח חדש, האדם הזה מתעסק ביציקות והוא המציא סגסוגת מיוחדת שפתרה בעיה או ששיפרה מוצר.

האדם הזה חושב מחשבת לעשות.

חלק ממלאכתו של בצלאל נלמדת באוניברסיטה וממציאה לנו פטנטים בהמשך כצמיחה של הנלמד באוניברסיטה, הרבה מההשכלה הנלמדת באוניברסיטה נלמדה ממעבדות של עסקים שהפיתוחים שהם המציאו נלמדים באוניברסיטה.

וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה נְטֵ֨ה יָֽדְךָ֜ עַל־אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ בָּֽאַרְבֶּ֔ה וְיַ֖עַל עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְיֹאכַל֙ אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר הִשְׁאִ֖יר הַבָּרָֽד׃ 

וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־מַטֵּהוּ֮ עַל־אֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ וַֽיהוָ֗ה נִהַ֤ג רֽוּחַ־קָדִים֙ בָּאָ֔רֶץ כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה הַבֹּ֣קֶר הָיָ֔ה וְר֨וּחַ֙ הַקָּדִ֔ים נָשָׂ֖א אֶת־הָֽאַרְבֶּֽה׃ וַיַּ֣עַל הָֽאַרְבֶּ֗ה עַ֚ל כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיָּ֕נַח בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל מִצְרָ֑יִם כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד לְ֠פָנָיו לֹא־הָ֨יָה כֵ֤ן אַרְבֶּה֙ כָּמֹ֔הוּ וְאַֽחֲרָ֖יו לֹ֥א יִֽהְיֶה־כֵּֽן׃  וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮ וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ וַיֹּ֜אכַל אֶת־כָּל־עֵ֣שֶׂב הָאָ֗רֶץ וְאֵת֙ כָּל־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֥ר הוֹתִ֖יר הַבָּרָ֑ד וְלֹֽא־נוֹתַ֨ר כָּל־יֶ֧רֶק בָּעֵ֛ץ וּבְעֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מוֹפֵ֑ת.

וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:  וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: בראשית.

וַתֶּחְשַׁ֣ךְ הָאָרֶץ֒ 

הארבה הרב היה כל כך רב שהוא למעשה היה כענן שחור המכסה כחוצץ בין עין האדם, לשמש והירח המאירים  לנו:

וַיְכַ֞ס אֶת־עֵ֣ין כָּל־הָאָרֶץ֮

הארבה כיסה על עין הארץ, ומשכך חושך.

כמו שקושרים לך מסביב לעניים עם מטפחת.

למחשבה:

החושך על ארץ מצרים היה חושך למצרים אך אור לישראל גם החושך יכול להיות אור, תלוי מאיפה מסתכלים על זה.

שְׁלַח-אוֹרְךָ֣ וַ֭אֲמִתְּךָ הֵ֣מָּה יַנְח֑וּנִי יְבִיא֥וּנִי אֶל-הַֽר-קָ֝דְשְׁךָ֗ וְאֶל-מִשְׁכְּנוֹתֶֽיךָ:

וְאָב֤וֹאָה | אֶל-מִזְבַּ֬ח אֱלֹהִ֗ים אֶל-אֵל֮ שִׂמְחַ֪ת גִּ֫ילִ֥י וְאוֹדְךָ֥ בְכִנּ֗וֹר אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהָֽי: מזמור שלושה וארבעים.