וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַֽעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָֹֽה– תחשבו על הדבר מהבחינה הזאת- וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה– וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים:
וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַֽעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָֹֽה: דברים.
תחשבו על הדבר מהבחינה הזאת:
וִֽיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּֽי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל וַֽיַּֽעֲשׂוּ כַּֽאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶֽׁה: דברים.
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַֽהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַֽהֲנוֹ לִֽי: שמות.
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו: וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם: ישעיהו.
בורא עולם נפח בנו נשמת חיים, גוף האדם הוא משכן כנלמד מפה:
כָּֽל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹֽא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִֽהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בֽוֹ: במדבר.
כשאדם מטמא את הגוף הוא מטמא את משכן בורא עולם.
וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַֽהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִֽי: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵֽאלֹהִֽים: וְיָֽדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹֽהֵיהֶֽם: שמות.
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִֽהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּם תִּֽהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּֽהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל: שמות.
כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן– כמו האדם שנפתח איזור חלציו ושלא כאדם הזה– אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו– ומשכך התפילה– לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:יען כי:עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:וזאת למרות ש:הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּלמרות:הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים:למחשבה:נַפְשֵׁ֗נוּזאת מתקפה על נפשנו.בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם:על המשל הזה:שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע: יחזקאל.כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף:לעשות זאת:לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת:למען זאת:לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע:ועל כך התודה לבורא עולם:לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם: אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ: מזמור ארבעה ועשרים ומאה.לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ:אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ:הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ: הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ: תהלים.מפה אפשר ללמוד שאם בורא עולם לא יצא בצבאותנו:בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָדָֽם:אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ:אני טוענת שעל כל המשל של כיפה, שהזאב טרף את סבתא שלה והזהירו אותה מהזאב עדי שגם היא לא תסיים בתוך הקרביים של הזאב:כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר פָּתוּחַ גְּרוֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן: תהלים.כמו האדם שנפתח איזור חלציו ושלא כאדם הזה:אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו: ישעיהו.קרביים פרוצים ריקים כקבר פתוח שם הרוח (אשתך הלא בתולה וגם בתך הלא בתולה אינה משולה לאיש הזה (לא כפתוחה ולא כפותחת):לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: תהלים.ואת זאת מבקשים מבורא עולם ולא על ידי טרף אדם.שנאמר-יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד: ישעיהו.למחשבה:מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד יְהוָה: (ראית) רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע: יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב: מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר: מִי נָתַן (למשוסה) לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים הֲלוֹא יְהוָה זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ: ישעיהו.יש אנשים שמונעים מכם לשמוע את התורה הזאת, מרחיקים אתכם מידיעת הסכנה הזאת.ולעתים מי שמדבר בזאת ננקם בדרך כזאת או אחרת. |
מר יוסף חדאד, ראיתי בערוץ כאן שהתחלת לדבר למען ההומואים– העובדה שהנאצים שנאו את ההומואים לא שמה את ההומו וישראל בסירה אחת במבחינת המאבק נגד אנטישמיות– מַאֲשֶׁרֶיךָ מַתְעִים וְלֹא־הֵשִׁיבוּךָ דֶּרֶךְ; הַמַּשְׁחִיתִים דֶּרֶךְ מַעְגָּלֹתֶיךָ:
מר יוסף חדאד,
ראיתי בערוץ כאן שהתחלת לדבר למען ההומואים , מיד סגרתי את הטלויזיא-
העובדה שהנאצים שנאו את ההומואים לא שמה את ההומו וישראל בסירה אחת במבחינת המאבק נגד אנטישמיות.
למשכב זכר על כל צורותיו אין קשר למאבק באנטישמיות, משכב זכר מקורו בכנען/סדום ועמורה/ זרע חם.
אבקש ממך לא לכרוך את המאבק למען זכויות ההומואים תוך שאתה מזכיר את ישראל בנשימה אחת עם ההומו והטראנסג'נדר באותו מאבק, אתה לא יהודי ולא בן עם ישראל אין לך זכות לעשת זאת. גם האפיפיור וגם ישוע הישראלי וגם יוסף בן יעקב הוא ישראל היו אומרים לך אותו דבר שעל פי תורת ישראל הומו הוא תועבת סדום ועמורה שיש להקיאה מישראל על פי דבר תורה:
בשנת 2006 לפי הספורות הנוצריות האפיפיור דרש את ביטול מצעד הגאווה בירושלים.
הוותיקן הוציא דמארש דיפלומטי – מסר רשמי שמועבר בין מדינות – ובו הביע “אי־שביעות רצון עמוקה” מהמצעד המתוכנן בירושלים.
במסר נכתב שהמצעד הוא “פגיעה חמורה ברגשותיהם של מיליוני מאמינים יהודים, מוסלמים ונוצרים”.
המכתב ביקש מהממשלה להתערב ולבטל את האירוע.
https://www.jpost.com/ international/vatican-steps- into-row-over-jlem-gay-pride- parade
וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: ויקרא.
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת־זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה — תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם- ויקרא.
אני לא אאחל לך שנה טובה, מבחינתי אתה לא בן הדת הנוצרית ובטוח שלא יהודי ולא בן ישראל ובטח ובטח לא גר.
מַאֲשֶׁרֶיךָ מַתְעִים וְלֹא־הֵשִׁיבוּךָ דֶּרֶךְ; הַמַּשְׁחִיתִים דֶּרֶךְ מַעְגָּלֹתֶיךָ: ישעיהו.
לפני שאתם מאשימים את הצבא ואת השב"כ תסתכלו על עצמכם. גם הבן של המתנחל מפורום תקווה, גם אלקנא בוחבוט וגם בר קופרשטיין היו מצוות המארגנים של המסיבה הארורה הזאת במועד קודש שהושם בה פסל של אלהים הודים- אם תביא אותי למשפט פלילי על אמירת דברים אלה אתה למעשה תביא בפלילים את בורא עולם.
עבודה זרה בארץ ישראל –קריאה לוועדת חקירה ממלכתית:
יסוד הברית:
עם ישראל נבחר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש- שמות. הברית עם בורא עולם מחייבת אותנו לשמור את מצוותיו, לקדש את הארץ ולהימנע מכל עבודה זרה. הארץ ניתנה לנו על תנאי – שנעבוד בה את בורא עולם בלבד.
אם בורא עולם לא ישמור עיר – שווא שקד שומר:
הפסוק מתהילים מלמד כי כל שמירה אנושית חסרת ערך אם אין שמירה אלוקית. השמירה האלוקית מותנית בנאמנות לברית. כאשר הברית מופרת – ההגנה מתבטלת, והעם נחשף לפורענויות.
חטא ניר עוז:
בקיבוץ ניר עוז הוקמו מרכזים רוחניים לאלוהים אחרים, בהשראת אמונות טיבטיות וזרות. מבחינה אמונית, זהו מעשה של עבודה זרה – הכנסת אלוהים אחרים לתוך אדמת ישראל, והפרת הברית עם בורא עולם.
חטא מסיבת הנובה:
במסיבת הנובה, שנערכה במועד קודש, התקיימו ריקודים ועבודת אלוהים אחרים. זהו חילול קדושה ועבודה זרה ביום שבו מצווים אנו לשבות ולהקדיש את עצמנו לבורא עולם בלבד.
חוק הערבות ההדדית:
חז"ל לימדו: כל ישראל ערבים זה בזה .
משמעות הדבר היא שכל חטא של יחיד או קבוצה משפיע על כלל האומה- וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָֽרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶֽחֱטָא וְעַל כָּל הָֽעֵדָה תִּקְצֹֽף- במדבר.
אשמה במחדל:
עבודה זרה בארץ ישראל, ובמיוחד במועד קודש, היא לא רק חטא אישי אלא אשמה לאומית. היא נתפסת כבגידה בברית עם בורא עולם, וכהסבר אמוני לכך שהתרחשו מחדלים קשים.
קריאה לוועדת חקירה ממלכתית:
אני קוראת להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן לא רק את המחדלים הביטחוניים, אלא גם את המחדלים הרוחניים והחברתיים:
את החטאים של עבודה זרה וחילול קדושה.
את הקשר בין מעשי יחידים לבין האחריות הלאומית מכוח הערבות ההדדית.
את ההשפעה של בגידה בברית על ביטחון העם והארץ.
סכום:
חטא ניר עוז וחטא מסיבת הנובה –
עבודה זרה לאלוהים אחרים במועד קודש ובארץ הקודש. מכוח הערבות ההדדית, דין זה הוא דין לכל העם, שהביאה את מחדל הגדול. ועדת חקירה ממלכתית חייבת לעסוק גם בכך, כדי לתקן את הברית, לשוב לאמונה טהורה, כדי שבורא עולם ישמור עלינו ולא לשווא ישקוד שומר.
ולפני שאתם מאשימים את הצבא ואת הממשלה תסתכלו על עצמכם.
גם ההוא מפורום תקווה, שבנו במועד שבתון קודש עבד לאבטח מסיבה של עבודה זרה. גם אלקנא בוחבוט וגם בר קופרשטיין היו מצוות המארגנים של המסיבה הארורה הזאת.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר: תהלים.
כִּֽי-יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֧ה אֶת-הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָֽה-אֱלֹהֶ֖יךָ לַֽעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ: וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּֽעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ | א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל-צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-צִוִּֽיתִי: וְהֻֽגַּד-לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָֽרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶֽעֶשְׂתָ֛ה הַתּֽוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל: וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת-הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת-הָֽאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת-הַדָּבָ֨ר הָרַ֤ע הַזֶּה֙ אֶל-שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת-הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת-הָֽאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּֽאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ: דברים.
בשפתו של בן גביר הבן של המתנחל מפורום תקווה וחבריו לצוות מסיבת הנובה עשו מעשה חמור מאוד מאוד.
כאמור בן גביר וחבריו לוועדה הממלכתית הלאומית אחראים על המשפט ועל הדין בירושלים ויהודה בעת הזאת..
מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, משה סמך ידו של יהושע שהיה השוליה שלו, כמו סגן. היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך- מי הממנה. הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.
סוף המסע, לפני המעבר מהגדה המזרחית לגדה המערבית של הירדן מדבריו האחרונים של משה לעם, החוקים והמשפטים:
וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל-הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל-הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַֽחֲרֵ֣י בַֽעַל-פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ: וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רְאֵ֣ה | לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַֽעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָֽעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל-הַֽחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם-חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה: כִּ֚י מִי-ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל-קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו: וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר-ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן-תִּשְׁכַּ֨ח אֶת-הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר-רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן-יָס֨וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהֽוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ: י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּֽאֱמֹ֨ר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל-לִי֙ אֶת-הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת-דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל-הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת-בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן: וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֗ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד-לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם ח֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַֽעֲרָפֶֽל: וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹֽׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵֽינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זֽוּלָתִ֥י קֽוֹל: וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת-בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל-שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים: וְאֹתִ֗י צִוָּ֤ה יְהֹוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַֽעֲשֹֽׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹֽבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל-תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: פֶּ֨ן-תַּשְׁחִת֔וּן וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל-סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה: תַּבְנִ֕ית כָּל-בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל-צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם: תַּבְנִ֕ית כָּל-רֹמֵ֖שׂ בַּֽאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל-דָּגָ֥ה אֲשֶׁר-בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ: וּפֶן-תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת-הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַֽעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל-הַשָּׁמָֽיִם: וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהֹוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וַֽיהֹוָ֥ה הִתְאַנַּף-בִּ֖י עַל-דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן וּֽלְבִלְתִּי-בֹא֙ אֶל-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָֽה: כִּ֣י אָֽנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת-הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת: הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן-תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת-בְּרִ֤ית יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַֽעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ: כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹֽכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא: כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנֽוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַֽעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֨סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַֽעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵֽי יְהֹוָ֥ה-אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ: הַֽעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּֽאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹא-תַֽאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּֽׁמֵדֽוּן: וְהֵפִ֧יץ יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ: בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַֽחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָֽׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ: כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם: כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן-הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אָדָם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד-קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ: הֲשָׁ֣מַ֥ע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ-הָאֵ֛שׁ כַּֽאֲשֶׁר-שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי: א֣וֹ | הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמֽוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֽוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר-עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ: אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ: מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ: וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת-אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַֽחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם: לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַֽעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַֽהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת-לְךָ֧ אֶת-אַרְצָ֛ם נַֽחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֘ אֶל-לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְהֹוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל-הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד: וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת-חֻקָּ֣יו וְאֶת-מִצְוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַֽחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּֽאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל-הַיָּמִֽים:
אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ: לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וְנָ֗ס אֶל-אַחַ֛ת מִן-הֶֽעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי: אֶת-בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת-רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת-גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת-אַרְצ֜וֹ וְאֶת-אֶ֣רֶץ | ע֣וֹג מֶֽלֶךְ-הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ: מֵֽעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל-שְׂפַת-נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד-הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן: וְכָל-הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם: פרשת החוקים והמשפטים.
ופה, במקום הזה:
בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן
שקרה הדבר הזה:
אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם:
נעשה הדבר הזה:
וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
לפני המעבר והכניסה , החוקים והמשפטים לדרך החדשה וההתחלה חדשה במשמעות שאיש כתורה הזאת יעש ולא הישר בעיניו:
פרשת ברכה וקללה- איש הישר בעיניו יעשה.
וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל-הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִ֔ים:
דבריו אלה של משה בפרשה זו הם בהמשך לתחילת דבריו של משה אותם התחיל בתאור המסע שעשו ישראל מיציאת מצרים ולאחר מות הדור החוטא/אבותיו של הדור החדש שהמנהיג משה גם הוא נפרד מהעם ובהמשך סומך ידו של יהושע שהיה משרתו של משה עוד מהיותו נער:
וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּֽאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַֽמַּֽחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל: שמות.
מדברים עכשיו על מינוי ראש המוסד, המקובל הוא שממנים אדם מתוך המערכת, גם משה סמך ידו של יהושע, שהיה השוליה של משה. ולכן היו שהעדיפו שסגן ראש המוסד יהיה משכו של זה. אפשר להסתכל על זאת בעוד דרך מי הממנה, הממנה הוא ראש הממשלה ורומן היה איתו לאורך כל הדרך במלחמה הזאת.
פרשת ירושת הארץ- למידה בתהליך– גם בפרשה הזאת כמו קודמתה יש תאור מסע: מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– ההבדל בתאור המסע בפרשה הקודמת לבין התאור בפרשה הזאת שברשה הקודמת זה כמו מפת דרך מפה לשם משם לפה מבחינת מקומות ושמותיהם במסע במדבר בפרשה זאת כל מקום חניה או מעבר או הליכה דרכו או לצידו והסיפור שלו:
מטות מסעי- אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָֽצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד-מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹֽן: וַיִּכְתֹּ֨ב מֹשֶׁ֜ה אֶת-מוֹצָֽאֵיהֶ֛ם לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וְאֵ֥לֶּה מַסְעֵיהֶ֖ם לְמוֹצָֽאֵיהֶֽם– יומן מסע, לפני נכניסה לארץ סיכום דרך והוראות להמשך הדרך.
כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי־לאומי – הפער בין הצהרות מוסר, צניעות וקדושה לבין מעשים בפועל כמו ביקורי חרדים מקבלי קצבאות אצל זונות וישיבתם לצד האיש השוכב את זכר משכבי אישה מוכיח שקריותם ויש להדיחם ממשרה זו.
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו
צריכת זנות על ידי מקבלי קצבאות ציבוריות – פגיעה באמון ובצדק חברתי
כאשר אדם המקבל קצבאות ציבוריות – בין אם הוא חרדי ("דוס") ובין אם דתי-לאומי – משתמש בכספים אלו לצרכים בלתי מוסריים כמו צריכת זנות, מדובר לא רק בהתנהגות פסולה מבחינה אישית, אלא גם במעילה באמון הציבורי.
הפער בין ערכים להתנהגות:
כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי-לאומי – הפער בין ההצהרות על מוסר, צניעות וקדושה לבין התנהגות בפועל כמו ביקור בבתי זנות יוצר ציניות ציבורית, פוגע בתדמית הקהילה, ומעורר שאלות על כנות, יושר וערכים.
קריאה לפיקוח וביקורת
יש צורך בהגברת השקיפות בשימוש בכספי ציבור של תלמידי ישיבות יש מקום לביקורת מוסרית וחברתית.
יש לעודד דיון ציבורי על אחריות אישית, מוסרית וכלכלית של ,תלמידי ישיבות מקבלי קצבאות.
יש דיווחים שחרדים דוסים מבקרים אצל זונות גם באומן, יש לפתוח בחקירה ולקחת זכויות מאלה המועלים באמון העם.
על השותפות בין גולדקנופף לאוחנה בקואליציה של נתניהו
הפוליטיקה הישראלית יודעת לייצר שותפויות שנראות בלתי אפשריות. אך יש רגעים שבהם עצם הישיבה כתף אל כתף מעלה שאלות עמוקות על ערכים, זהות ומהות השלטון.

שני עולמות שונים
מצד אחד – אוחנה, הומו, איש השוכב את זכר משכבי אישה – דבר שהתורה מתייחסת אליו בלשון ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא.
מצד שני – גולדקנופף, נציג חרדי, המכריז כי “תורתנו אומנותנו” ודורש תקציבים בעבור לימוד התורה, מציג עצמו כמגן הערכים הדתיים.
והנה, שני אלה – השונים כל כך בהשקפת עולמם ובאורח חייהם – מוצאים עצמם שכם אל שכם, כתף אל כתף, בתוך אותה קואליציא פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו.
הפרדוקס
השותפות הזו אינה נובעת מקרבה רעיונית או אמונה משותפת, אלא מצורך פוליטי: הישרדות ממשלתית, חלוקת תקציבים ושימור כוח. כך נחשף הפער בין הצהרות ערכיות לבין מעשים פוליטיים. מי שטוען כי התורה היא אומנותו, יושב לצד מי שהתורה מתייחסת אליו בלשון תועבה.
המשמעות
המסר לעם ברור: בפוליטיקה, ערכים מתכופפים מול אינטרסים. התורה הופכת לכלי מיקוח, והזהות האישית הופכת לאמצעי לגיוס כוח.
סיכום
ברור כי תורתנו אינה אומנותם של גולדקנופף, צאן מרעיתו ורבו. משכך, אין זה נכון שהם ייחשבו כתלמידי ישיבה הזכאים לשכר מן העם בעבור עיסוקם. כאשר הכינוי “תורתנו אומנותנו” משמש ככיסוי בלבד ולא כמציאות אמיתית, הדבר פוגע באמון הציבור ובמהות התורה עצמה.
לפיכך, אני טוענת כי יש להדיח אותם מן המשרה הזאת, ולהפסיק את ההעמדת־פנים כאילו הם מייצגים את עולמה של תורה.
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.
לקחת את השמנת מהחתול- די לסחטנות הפוליטית- הפתרון לאי-שוויון ולפגיעה בנכים, ניצולי שואה, עניים וילדים רעבים הוא רשות רווחה א-פוליטית נפרדת. הגיע הזמן שמנהיגות הרווחה תיבחר בבחירה ישירה של העם ותנוהל בנאמנות.
וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.
המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.
המציאות האנושית:
אולם ההיסטוריא מלמדת שגם אנשים מאמינים עלולים לחטוא בשוחד או לנצל כוח. התורה עצמה מזהירה: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים- שמות.
עצם העובדה שאדם לומד תורה או מקבל קצבאות אינה מבטיחה שהוא ירא שמים במעשיו.
שאלת האמונה, היראה והאחווה:
האם הם יראים מבורא עולם? – אם אדם לוקח שוחד ביודעין, קשה לומר שהוא פועל ביראת שמים.
האם הם מאמינים? – אמונה יכולה להיות קיימת, אך היא לא תמיד מתורגמת למעשים מוסריים.
האם הם אחינו? – אחווה אמיתית נבחנת במעשים של דאגה, חמלה ושקיפות. כאשר מתגלים מקרים של ניצול, קשה לראות בכך ביטוי לאהבת ישראל.
המשמעות המוסרית:
כאשר משגיח כשרות או דיין בגיור לוקח שוחד:
הוא חוטא כלפי התורה והמצוות.
הוא חוטא כלפי העם, שמפקיד בידיו אמון.
הוא חוטא כלפי ערך אהבת ישראל, כי במקום לקרב – הוא מרחיק ומכביד.
במעשיו הוא מתנהג כמי שהוא שונא ישראל, כי הוא פוגע באחווה ובכבוד התורה.
ההשוואה לפרוטקשן בכשרות
מערך הכשרות בישראל הפך בפועל לכלי שליטה כלכלי. בעלי עסקים תלויים לחלוטין בתעודת הכשרות – בלעדיה, העסק עלול לקרוס. מצב זה מזכיר פרוטקשן: "שלם ותזכה להגנה".
הנזק החברתי והכלכלי:
עסקים קטנים נאלצים לשלם מעבר לנדרש כדי לשמור על תעודה.
יוקר המחיה עולה, שכן מערך הכשרות מוסיף מיליארדים לעלות המזון בישראל.
אמון ההעם נפגע כאשר מתגלים מקרים של שחיתות או דרישות כספיות לא שקופות.
היעדר שקיפות ובקרה:
דוחות רשמיים מצביעים על ליקויים חמורים:
העסקת משגיחים ללא הסמכה מתאימה.
ניגודי עניינים (משגיחים קרובי משפחה לבעלי עסקים).
שעות עבודה לא הגיוניות ודיווחים פיקטיביים.
חוסר יכולת של המדינה לפקח על כל מערך הכשרות.
שוחד גם בגיור
לא רק בכשרות אלא גם בתחום הגיור נשמעות טענות על ניצול כוח ושוחד. מועמדים לגיור, הנמצאים במצב רגיש ותלויים בהחלטת הרבנות, עלולים להיתקל בדרישות כספיות או בהעדפת מועמדים מסוימים. בכך נוצרת תחושה שהגיור – תהליך רוחני עמוק שמטרתו קבלת עול תורה ומצוות – הופך לכלי שליטה ומסחר.
הדבר פוגע באמון ההעם במוסדות הדת. זהו חילול השם כפול: פגיעה בקדושת הגיור ופגיעה באחווה הלאומית. במקום להיות שער של אהבת ישראל, הגיור הופך לעיתים לשער של סחיטה.
ההבדל בין "נפילה" ל"חטא"
נפילה: מילה שמרמזת על חולשה אנושית, טעות רגעית.
חטא: פעולה מודעת, בחירה מוסרית שגויה, עבירה על מצוות התורה.
התורה מתייחסת לשוחד כחטא חמור: ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים- דברים ט"ז. לא מדובר במעידה טכנית אלא בעיוות מוסרי שמסלף את הצדק.
הצעות לתיקון
כדי להחזיר אמון ולמנוע ניצול, יש צורך ברפורמות עמוקות:
פתיחת השוק לתחרות – לאפשר לגופים נוספים להעניק תעודות כשרות ולנהל מערכי גיור.
פיקוח חיצוני – להקים גוף בלתי תלוי שיפקח על המשגיחים והרבנויות.
שקיפות בתשלומים – לפרסם באופן ברור את עלות השירותים ולמנוע דרישות כספיות נוספות.
הפרדת סמכויות – להבטיח שהמשגיחים והדיינים לא יהיו תלויים ישירות בבעלי העסק או במועמדים לגיור.
החזרת ערכי אהבת ישראל – להדגיש שהמטרה היא לקרב ולא להרחיק, להקל ולא להכביד.
חקירה משטרתית- לעצור את הפושעים בזאת והעמדתם למשפט ודין- למען יראו וייראו ולא יזידון עוד.
מסר מסכם
הפער בין אידיאל "תורתו אומנותו" לבין מציאות של חטא השוחד מערער את אמון העם ומוביל לחילול השם. הכשרות והגיור אמורים להיות ביטוי לאמונה, ליראת שמים ולאהבת ישראל. אך כאשר הם הופכים לכלי שליטה כלכלי או אישי – הם פוגעים בעסקים קטנים, מייקרים את יוקר המחיה, מערערים את האחווה הלאומית ומחלישים את כבוד התורה.
על כן יש לראות בטענות אלו חשד סביר לחטא חמור ולהתנהלות פסולה. חובה להתלונן, לחקור ולהביא את האחראים למשפט ודין – כדי להגן על העם, על כבוד התורה ועל ערך אהבת ישראל. רק כך ניתן להבטיח שמערכות הכשרות והגיור יחזרו להיות מה שנועדו להיות: שירות רוחני לציבור, ביטוי לאחווה ולאמונה – ולא מנגנון של פרוטקשן ושוחד.
למחשבה:
אם בזאת ניתנת תעודת כשרות, אני טוענת לא כשר.
מקורות מידע:
מציאון גוגל-- שוחד כשרות:סרטון יוטיוב- משגיח כשרות מקבל ח'ווהוְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם– אני לא בעולת בעל ולא הייתי בעולת בעל, ולכן לא ניתן לייחס לי חטא של בעולת בעל ששכבה עם איש שאינו בעלה, כשם שאיני נחשבת חוטאת אם ראיתי ערווה של אדם שאינו בן אימי ואבי- לימודי תהלים..
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא: ויקרא כ'.
וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ:
וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ:
כמובן שצריך שהתקיימו שני ה"פרמטרים" כדי להחיל הדין.
ואם הוא ראה והיא לא ראתה על פי הדין הזה:
עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ויקרא יח.
שהאח גילה והאחות לא ומשכך רק הוא בדין.
כל ישראל אחים זה נכון, אך חשוב להבין שמדובר פה באח הזה, באחות הזאת:
אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ
בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ
בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא
אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ
רק במקרה הזה יש חטא ערווה.
ומפה נלמד שאדם שחושף ערוותו בפני אישה ושאינה בת אימו או בת אביו או בת אביו ואימו לא מחטיא את האישה באם יחשוף ערוותו לעיניה. באם תראה את ערוותו של זה, היא אינה חוטאת בזאת.
וזאת נכתב כי יש אנשים שמתעקשים לחשוף ערוותם בפני כשאני הולכת ברחוב או בשביל המוביל לביתי כל ישראל אחים, אך לא כולם אחים מולדי אב או אם או שניהם ביחד ומשכך.
ערווה ותועבה- אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהוָֹֽה– כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ– כל ישראל אחים, מתוקף היותם מזרע יעקב, יש הבדל בין אח שהוא שארית בשר וזה שלא, ללא קשר לחוקה הנלמדת מהכתוב בהמשך נלמד מי הם שארי בשר– טבלה להשוואה/הבדלה לשני איזכורים בענין גילויי ערווה ותועבה בפרשה זאת- פרשת קדשים.
מבחינת חוקות התעובה חשוב לזכור זאת:
וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא יח.
וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם:
ברור לכל שעל פי בורא עולם שלו כל הנפשות הנפש העושה תועבה היא נכרתה ולא הנפש הלא עושה.
אני לא הייתי בעולת בעל, אני לא יכולה להחשב עם אישה ששכבה עם איש שאינו בעלה, מתוקף זאת לא יכולתי לחטוא את החטא הזה, בדיוק כמו שאינני נחשבת חוטאת באם נחשפתי באונס ושלא באונס לראות ערווה של אדם שאינו בן אימי.
.
ומפה לכלל ישראל:
לַבְּקָרִ֗ים אַצְמִ֥ית כָּל-רִשְׁעֵי-אָ֑רֶץ לְהַכְרִ֥ית מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: תהלים אחד ומאה.
.
וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה: הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְהוָה וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ: לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב: כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וְקֵדָר שִׁלְחוּ וְהִתְבּוֹנְנוּ מְאֹד וּרְאוּ הֵן הָיְתָה כָּזֹאת: הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל: ירמיהו.
.
וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:

כך שברור לכל שזאת ממשלת שקר.
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: שופטים- פרשת אין מלך בישראל.
בעת כזאת שאין מלך בישראל, איש הישר בעניו יעשה, ומשכך איש בחטאו יומתו שדין אדם עושה חטא בישראל לא מחטיא אדם אחר או את הרבים גם על המשל הזה:
כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם: ויקרא.
לימינו אנו, שוב, רפורמה לא רפורמה, משפט אלהי הארץ הוא המשפט לארץ הזאת, על כל מה שמשתמע מכך גם בעת הזאת וזאת ביחס לירושלים, עיר הבורא:
במקרה זה היה חטא לחמול על עמלק ושמואל שפט את שאול ושאול אמר שהוא עשה כרצון העם בנסיונו לזכות עצמו, להשיל אשמה ממנו:
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְהוָה וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה: שמואל.
טענה זאת לא הועילה למשפט המלך הזה על פי חוקת משפט המלך.
יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:
על כל מה שמשתמע מכך. מבחינת מי ממליך ומוריד מלכים בישראל. ועל אחריות מנהיג. מנהיגים ומפקדים מתפטרים ונדרשים להתפטר. על פי הנלמד בתורה ממקרה שאול שעשה כדבר העם ולכן המחדל הזה כמו ששאול סיים תפקידו כך ביבי צריך להתפטר, הוא נושא באחריות הכוללת בעת מחדל. הלך שאול ובא דוד והלאה.
למחשבה ממקרה מלך אשור מה קורה שיש משילות שאינה משילות ישראל:
וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם:
גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם
ולא בירושלים. זאת עיר הבורא:
לְהַכְרִ֥ית מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה כָּל-פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: תהלים מזמור אחד ומאה.
מֵֽעִיר-יְ֝הוָ֗ה
כמו בעת כיבוש אשור:
לאחר עת השופטים בעת המלכים היה ענין משפטי דומה בעת כיבוש אשור:
וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ: וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְהוָה: וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם: מלכים.
במקרה זה, מלך אשור הבין בעת שהיה כובש בארץ שהוא צריך לנהוג כמשפט אלהי הארץ הזאת:
וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:
בתורה האחת הזאת כתובה חוקה נבדלת לגר- לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ- אם הגר נחשב יהודי לא היתה ההבדלה הזאת.
מעמד הגר בתורת ישראל:
בתורה:
התורה מייחסת לגר מעמד מיוחד:
מצווה להגן עליו: וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות כ״ב, כ׳).
מצווה לאהוב אותו: "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך" (ויקרא י״ט, ל״ד).
מצווה לשתף אותו במצוות: "תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר ט״ו, ט״ו).
עם זאת, התורה מייחדת את חלוקת הארץ לישראל בלבד:
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבתם" (במדבר א׳, ב׳).
"למשפחותם לבית אבתם ינחלו" (במדבר ל״ו, ח׳).
תורה אחת לכם ולגר ובתורה האחת הזאת כתובה חוקה נבדלת לגר- לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ- אם הגר נחשב עם ישראל למשל יהודי, לא היתה ההבדלה הזאת.
מכאן עולה כי הגר אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל, משום שאין לו "בית אב" בישראל.
בכתובים:
רות המואביה: מצטרפת לישראל באמירה עמך עמי ואלוהיך אלוהי (רות א׳, ט״ז). ילדיה נחשבים יהודים כי אביהם בועז היה משבט יהודה, והשושלת נקבעת על פי האבות בלבד: ועובד הוליד את ישי, וישִי הוליד את דוד (רות ד׳, כ״ב).
משמעות הדברים:
כעת – לפי התורה: הגר אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל.
בעתיד – לפי הנביאים: יש חזון שבו הגרים יקבלו נחלה אך זה תלוי בגילוי רצון בורא עולם-- וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: יחזקאל
בעת הזאת בעת ההסתר פנים: אין נביא בינינו שיודע "עד מה", ולכן איננו יכולים לקבוע את מימוש הנבואה. וגם אם כך, בעת הזאת רק בנחלת יהודה.
מסקנה:
הגר נשאר גר, ואינו נחשב "ישראל" מבחינה שבטית־משפחתית.
הוא שותף במצוות, זכאי להגנה ואהבה מיוחדת, אך אינו יורש נחלה ואינו נכלל בפיקודי ישראל.
- בני נכר שלא קיבלו עליהם את תורת ישראל – כגון מוסלמים, דרוזים, נוצרים, ארמנים ובדואים – אינם נחשבים גרי צדק, ולכן אינם נהנים מחוקת הגר.
השושלת בישראל נקבעת על פי האבות בלבד, ולכן מלכות בית דוד נבנתה מזרע בועז ולא ממוצא רות.
לא נכון לרשום גיור כיהודי.
לא נכון לרשום אדם שאביו אינו יהודי כיהודי.
