אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת: משלי ארבעה עשר.

יש פה שני שחקנים:

הראשון:

אֶרֶךְ אַפַּיִם

זה אדם שלא ממהר.. יש לו סבלנות כמו שאומרים..

השני:

וּקְצַר רוּחַ

כזה שממהר, לא מחכה, רוצה עכשיו ויהי מה.. אין לו סבלנות כמו שאומרים..

הראשון: רַב תְּבוּנָה.

השני: מֵרִים אִוֶּלֶת:

מרים איוולת, כמו מעלה איוולת, שזה תוצאת מעשיו, שזה מה שקיבל כי מיהר, כי לא חיכה. איוולת היא ההפך מתְּבוּנָה.

זה שכר של זה וזה שכרו של זה.

לימינו אנו.

היציאה למלחמה הייתה כדי להסיר איום גרעיני, כל עניין המייצרים נפתח במהלך המלחמה, זאת תהיה איוולת לסיים את המלחמה בהסכם בעניין פתיחת המייצרים יהיה מעשה שתוצאותיו- איוולת. כי לא על המיצרים יצאת למלחמה. סגירת המיצר היה מהלך מלחמה שיכול להיות מהלך מנצח של האיראני באם טראמפ יסוג מדרישתו  ערב המלחמה בעניין הגרעין, באם יסיים את המלחמה שפתיחת המייצר בידו ולא הסרת האיום הגרעיני.

בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר: משלי ארבעה עשר.

וַֽיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת | רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּֽעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנֽוּד-לוֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ: וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַֽיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל-רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָֽיְמָה: וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד: איוב.

וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד:

שהחברים של איוב באו לנחמו הם הבינו שאין ערך למילים, כל מילה מיותרת:

וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר:

המילה מותר  היא ההפך ממחסור.

בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר:

כמו בשיר העצב אין לו סוף:

כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד:

ולכן:

וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד:

ומפה לפה לבאר דבר:

לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר: משלי ארבעה עשר.

את שמחתו של זה:

לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ:

זר לא יכול להבין או לדעת ולכן:

בְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר:

לאושר יש ויש:

גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה: משלי ארבעה עשר.

לא בכל שחוק יש תוגה אך גם בשחוק יש התכנות שהשחוק יהיה בזמן כאב לב שזה ביחד עם זה:

גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב:

שהאחרית שלה היא כזאת:

שִׂמְחָה תוּגָה:

כמו עתות מלחמה שקורה בהן גם דברים שמחים, כמו עת אבלות שיש בה שמחה.

“העצב אין לו סוף,לאושר יש ויש……האושר הוא כמו טיפה על עלה,נופל ונעלם.”

מילים מקוריות (פורטוגזית): ויניסאוס דה מוראס

לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים

תרגום לעברית: אהוד מנור

ביצוע מוכר בעברית: מתי כספי:

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ: משלי- חמישה עשר.

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים:

מה זאת מרפא לשון, על משל דיבור, שהדיבור הוא דיבור מרפא, אז הדיבור משול לעץ חיים. כדי להבין מה מרפא בה, נבין זאת עם זה, כי זה בא עם זה:

וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ:

מה זאת אומרת סלף בה, שקר בה, בה הכוונה ללשון שהלשון היא לשון שקר , ומשכך מרפא לשון זאת לשון דוברת אמת. והלשון הזאת שסֶלֶף בָּהּ: היא לא לשון מרפאת, היא לא לשון מחיה, היא לשון ששוברת הרוח, שמחלה את הרוח, כמו רופא שנותן לך תרופה לא מתאימה למחלה.

ניתן לבאר זאת על משל מגדל בבל שהתרופה למחלה הייתה בלילת השפה:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד יְהֹוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהֹוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהֹוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: בראשית.

המחלה:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: בראשית.

שורש המחלה:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת: בראשית.

פעולה נדרשת:

וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: בראשית.

התרופה:

הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: בראשית.

הבעיה הייתה בשפה, השפה הייתה חולה.

וְסֶלֶף בָּהּ

ומשכך:

שֶׁבֶר בְּרוּחַ:

ומשכך הפרדה/בידוד:

וַיָּפֶץ יְהֹוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:

על שבר הרוח המשול לההפך מעץ חיים, נבין מפה:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

ושבר רוח הוא הפוך לעץ החיים.

ובהמשך לאחר שבני האדם אכלו מפרי עץ הדעת שהדעת בו לא נכונה לאדם:

וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: בראשית.

בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

ומשכך:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:  וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: בראשית.

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

שהיא אינה הדרך הזאת:

מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים:

בורא עולם לא אסר על האדם לאכול מעץ החיים– וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ– הדרך לעץ החיים נחסמה בפני האדם לאחר אכילה מפרי עץ הדעת.

לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ: משלי חמישה עשר.

הלץ הזה לא רוצה לשמוע עצת אמת, הוא רוצה לשמוע דברים שנח לו איתם, לפעמים האמת נכוחה לא נוחה לאדם, הוא מרגיש לא טוב עם עצמו:

לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ:

לכן הוא לא ילך לאדם הזה לקבל עיצה:

אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ:

וזה לא טוב:

מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת: משלי חמישה עשר.

זה כמו שמישהו אומר לך אתה עושה ככה וככה וככה וזה לא טוב, ואתה לא נח לך לשמוע שמישהו אומר לך שאתה לא עושה טוב וצריך לעשות ככה וככה ולמרות שזה נכון, אתה משליך את דבריו מאחריך.. וברבות הימים אתה מגלה שהדבר הזיק לך..

מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח:

אורח חים:

לביאור:

אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה: משלי חמישה עשר.

אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל:

אורח החים שומר עליך לא ליפול מטה.

ולא רק היא מלמדת אותך לא להגיע בכלל למקומות האלה שמובילים למקומות האלה:

לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה:

מאוד מעניין לחשוב על כך מהבחינה הזאת:

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: תהלים.

שגם אם לא תסור משם:

הִנֶּךָּ:

כמבואר:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: תהלים.

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ: משלי שישה עשר.

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ:

שלמה ביקש זאת בתחילת דרכו:

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:  וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: מלכים.

וקיבל זאת:

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:  וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: מלכים.

וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ:

ומפה לפה:

בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ:  משלי שישה עשר.

הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ:  הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: מלאכי.

הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי:

בִּרְצוֹת יְהוָה דַּרְכֵי אִישׁ:

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:

וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:

גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ:

וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ: וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים: וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי: וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע: וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי: מלכים.

וַיִּתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם:

גֹּל אֶל יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: משלי שישה עשר.

וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְהוָה וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת: וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר אֵלָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ: וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ: וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה:  וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד (משרתו) מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְהוָה וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ: וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ: וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי: אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ: יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה: מלכים.

וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ:

כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה: משלי- שישה עשר.

כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ:

לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה: ישעיהו.

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה:

וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה:

מי שהיה רע אליך או לא בשלום עמך היה כזה בדברו ומשכך גם זאת בדברו על משל פרעה שגודל לזאת.

ומשכך:

בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ: משלי- שישה עשר.

וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ:

מענין לענין באותו ענין:

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ וַיהוָה יָכִין צַעֲדוֹ: משלי שישה עשר.

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ: משלי שישה עשר.

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע:

כתוב בתורה - בפיך ובלבבך לעשותו, במחשבות הלב כמחשב דרך:

לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ:

כמו שאתה סולל מסילת רכבת או דרך ואתה מחשב אותה ככה שלא יהיו בדרך הזאת מכשולים או סכנות שאתה סולל דרך בטוחה:

שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ נֹצֵר דַּרְכּוֹ:

ואם יש סכנה אז אתה סולל את השביל כשהוא עוקף את הסכנה:

מְסִלַּת יְשָׁרִים סוּר מֵרָע:

בגלל שאתה עוקף את הרע המסילה ישרה. אפילו שיש בה מלא מעקפים ופיתולים היא נחשבת ישרה.

בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה: משלי שמונה עשרה.

קלון נמצא במקום של הרשע והחרפה נמצאת במקום של הבוז.

ולכן המשוואה היא כזאת:

מעשה רשע יביא קלון, הקלון יביא את הבוז והבוז יביא את החרפה.

שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט: משלי שמונה עשרה.

שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב:

לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט:

המשוואה היא כזאת:

לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט= שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע.

מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה: משלי שמונה עשרה.

זה ברור ואף מעורר חיוך.

האדם שעונה על שאלה בטרם נשאלה, לפני ששמע, נחשב לעושה איוולת. האיוולת מביאה עימה בושה וכלימה.

לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: משלי שמונה עשרה.

הלב למעשה מעיר את הכסיל להשכיל אפשר לראות את הדבר על המשל הזה:

שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא: משלי שמונה עשרה.

אדם חכם פותר ריב בדיבור, אדם כסיל יפתור ריב באלימות במכות.

על משל דבר אל הסלע ואל תכה בו כצמיחת הדור בפרשת מי מריבה שאת המריבה הזאת פותרים בדיבור:

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה: תהלים.

אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה:

גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: משלי שמונה עשרה.

יש פה משוואה:

מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ = מַשְׁחִית

על משל השומר שתוצאות רפיונו, הביא לחבלה ומשכך שני אלה מזיקים אותו הדבר:

מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית:

לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה:

על המשוואות האלה נבין הדבר-

יִגְבַּהּ לֵב (גאווה)= שֶׁבֶר.

עֲנָוָה= כָבוֹד.

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ– גאווה באה לפני משבר— גבה רוח כהתנשאות באה לפני כשלון, זאת אומרת שהתנשאות וגאווה הם מתכון לכשלון למשבר:

עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ: משלי עשרים.

עָרֵב לָאִישׁ לֶחֶם שָׁקֶר:

(ערב לחיך)

על המשל הזה:

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ: משלי תשע.

(במקרה הזה מדובר על בעולת בעל שמפתה אישים שאינם בעלה, הדבר נחשב במשל למיים גנובים).

במקום הזה:

מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ:

הנענה לקריאה הזאת:

מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:

נענה לזאת:

רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ולכן:

וְאַחַר יִמָּלֵא פִיהוּ חָצָץ:

למחשבה:

מה קורה אם תורמים מזונות לחיילים, עניים וכו' מכסף שמקורו בחטא.

וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

והחייל לא ידע ואכל.

וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים: אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים: הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן: מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם: שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה: שמואל.

שמירה על טוהר הנשק.

אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת יְהוָה גַּם שְׁנֵיהֶם: משלי- עשרים.

אֶבֶן וָאֶבֶן= וְאֵיפָה וְאֵיפָה.

שיש אבן ואבן מתקיים איפה ואיפה, שיש הטיית משפט. האבן היא המשקל שמנגד לחטא במאזניי המשפט. ואם לזה אתה שם את האבן הזאת ולזה את האבן הזאת זאת תועבה על פי דבר בורא עולם:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: דברים.

במשפט הזה יש עוד משהו:

תּוֹעֲבַת יְהוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא טוֹב: משלי- עשרים.

אֶבֶן וָאָבֶן הן לא אותן מילים.

אֶבֶן וָאֶבֶן= וְאֵיפָה וְאֵיפָה= אפליה.

שיש אדם מועדף על פני אדם אחר לכן הוא זוכה להקלות ומשכך הדין על אותו משפט הוא לא אותו דין.

אֶבֶן וָאָבֶן= מֹאזְנֵי מִרְמָה= לֹא טוֹב= אָבֶן:

כִּי תוֹעֲבַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל:

גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ:

אפילו אם הנער נער ישר:

גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר

וזאת כי הנער נער.

כי עדיין לא יודע טוב ורע.

עוד לא אחראי למעשיו.

מבן עשרים שנה ומטה נחשב נער מבחינת ביאה באשמה:

כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָה: וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי: בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְהֹוָה: וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי יְהֹוָה: במדבר.

מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו: משלי עשרים.

זה ברור, יש אדם ישר שיש לו בנים ואשריהם שגדלו להיות כאביהם, ברור גם שהמחשבה האינסטנקטיבית מחשיבה אודות ההפוך לו, הפושע ובניו:

מתהלך שלא בתומו הפושע ולא אשרי בניו אחריו.

עם הסתייגות:

לרוב בן הולך אחרי אביו, כמו שלרוב בן נשאר באותו מעמד סוציואקונומי של אביו.

לעתים מעמד סוציואקונומי נמוך/עוני מוביל אדם לפשוע ולעתים בניו סובלים מהסימפטומים שמובילים אותם למקומות הפשע מבחינה של דחיה חברתית, שם לא טוב, ומשכך גם קשיים בפרנסה וזאת כנושאים בעול אבותיהם על חטא שהם לא עשו ועל חטא שאבותיהם עשו מתוקף עוניים ומשכך השפיטה הזאת:

שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ: תהלים.

מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה: משלי עשרים.

עצה מלב איש זאת עצה חכמה,

מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב:

איש חכם ישמע לעצה זאת.

וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה:

ומפה לפה:

מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה: משלי עשרים.

להביא מחשבה למעשה:

מַחֲשָׁבוֹת בְּעֵצָה תִכּוֹן.

בעצת האיש שמייעץ לך מהלב:

מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ:

ואם במלחמה עסקיינן:

וּבְתַחְבֻּלוֹת עֲשֵׂה מִלְחָמָה:

תהיה חכם באם תדלה את העצה הזאת:

אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה: משלי אחד ועשרים.

מִזַּעֲקַת דָּל:

ולא מזעקת אדם שאינו דל.

ברור שדל לא יכול להענות לזעקת דל אחר.

אתה לא יכול להאשים אדם עני שלא עזר לעני.

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח:

זאת אומרת שאפשר לזבוח בזאת:

צְדָקָה וּמִשְׁפָּט:

לזבוח בזאת, גם בימים שאין אהל מועד, בימים של לאחר חורבן בית המקדש.

זבח לעולה כנלמד- צדקה טובה מזבח גם הזבח היקר ביותר- פרים. אם אתה עשיר כשווי פר לעני שבורא עולם ציווה לתת להם, העניים, הגר באם עני והיתום והאלמנה באם המה עניים. אם אתה מעמד ביניים כשווי כבש, ואותו הדבר הלאה, אם ידך אינה משגת את זאת ואת זאת אז עוף.

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

יש למידה מזה:

בַּעְנָשׁ לֵץ יֶחְכַּם פֶּתִי:

אדם שנכנס לכלא הוא אדם ענוש, כשהפתי רואה את הענוש נכנס לכלא, הוא לרוב מחכים לא לעשות כדבר הזה שעשה הענוש.

בַּעְנָשׁ לֵץ:

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח דָּעַת:

לעומת הלמידה הנלמדת מזאת, יש למידה מהחכם, שהיא לא ממקום של לקח ממקרה שקרה כמו המקרה הנ"ל, זאת למידת דעת מלקח דעת, שהדעת היא הנר לך.

וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם:

סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַיהוָה הַתְּשׁוּעָה: משלי עשרים ואחד.

זה כמו שיש לך כלי מלחמה אפילו המתקדמים ביותר, אתה לא תנצח בלי בורא עולם.

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה: משלי עשרים ואחד.

אם בורא עולם אמר ככה יעשה, אין עצה שיכולה להיות טובה מזאת, כל עצה אחרת היא לא נכונה למשל.

פילגש זה לא חטא על פי תורת ישראל, בעת הזאת העצה להוקיע פילגש היא עצה שהיא נגד בורא עולם. לעומת הפילגש בעולת הבעל ששכבה עם איש שאינו בעלה היא אמורה להיות מוקעת. בעת הזאת יש נטיה להטות משפט של זאת בזאת וזה מעשה שהוא נגד עצת בורא עולם.

כמו בעניין ההומו. איש השוכב את זכר משכבי אישה הוא תועבה ועדיין מפלגות החרדים בחרו באוחנה להיות יו"ר כנסת ישראל.

מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר: משלי עשרים ואחד.

שהחברים של איוב באו לנחמו הם הבינו שאין ערך למילים– וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד— כל מילה מיותרת– וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר– המילה מותר היא ההפך ממחסור– בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר– כמו בשיר העצב אין לו סוף– כִּֽי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹֽד:

עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם יְהוָה: משלי עשרים ואחד.

על המשל הזה:

וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃ 

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַֽאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃ 

וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃ פרשת מקץ.

בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃

בלעדי יוסף.

וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃ פרשת מקץ.

אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָֽאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃

ולא רק:

וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַֽחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּֽעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָֽאֱלֹהִ֖ים לַֽעֲשֹׂתֽוֹ׃ פרשת מקץ.

יוסף הדגיש שבורא עולם יענה לפרעה לא הוא בורא עולם דיבר מיוסף, והדגיש שלא הוא העונה לפרעה, כביאור פרעה:

וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃ וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַֽחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אֽוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃ פרשת מקץ.

זה כמו שבעת רעב ישראל הוא יעקב נפגשו עם פרעה.

גם את זה עשה בורא עולם:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל: בראשית.

כולל זה:

וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃ וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃ כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר׃ וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃ וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ פרשת מִקֵּ֖ץ.

אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ: משלי עשרים וחמש.

זה חוק:

אם:

אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם:

אז:

כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ:

כשאתה מאכיל את שנאיך אז:

גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ:

והכסף ששילמת בעבור זאת יוחזר לך:

וַיהוָה יְשַׁלֶּם לָךְ:

צריך לחשוב על זה בהיפוך, מה קורה ששונאך מאכיל אותך, תורם לך.

אפשר גם לחשוב על כך בענין הפלסטינאים והחמאס שאוכלים מכספי תרומות בעת הזאת. מהבחינה הזאת הדבר צריך להיות לרצונו של בן גביר שישראל תסייע הומניטרית לחמאס.

אתה יכול לחשוב על השמאל שדורש להאכיל אותם כאהוד בן גרא.

פרשת עתניאל, אהוד- וַיִּשְׁלַ֤ח אֵהוּד֙ אֶת–יַ֣ד שְׂמֹאל֔וֹ וַיִּקַּח֙ אֶת–הַחֶ֔רֶב מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ וַיִּתְקָעֶ֖הָ בְּבִטְנֽוֹ: מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ– החרב של אהוד היתה בימינו לעשות זאת– חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ:  וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ– הדגשה– חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ– במקרה של אהוד על ירך ימין ומשכך:

כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ: משלי- עשרים וארבע.

לזכור:

אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם:

שֹׂנַאֲךָ

לכל חוק הסתייגות:

מדובר על האדם ששונא אותך ולא האדם שאתה שונא אותו. לא בהכרח האדם ששונא אתה, שונא אותך. לפעמים יש מרגלים ביננו שאנו לא שונאים אותם, אך הם שונאים אותנו.

החוק הזה לא תקף על אדם שאינו שונא אותך. 

חשוב לזכור:

ובורא עולם ישלם לך. לא הטייקון.

וגם לא העם. אתה לא יכול להפיל את שנאיך בזאת ולבקש שיגדילו את העמלות הביטוחיות שהעם משלם לניהול קרן הפנסיא. או שיתנו לזה סל שיקום/טיפול שיניים במקום לזה. או שיתנו סל מזון ממשרד הרווחה לזה במקום לזה. אלה לא המקורות האמורים להטיב עמך ועם אנשיך לאחר שהפלת את האדם ששונא אותך.

כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב: משלי עשרים וחמש

כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר:

תחשוב שאתה עובד אדמה בעת קציר, אתה עובד עבודה גופנית מאומצת כשהשמש קופחת מעלייך וחם ואין מזגן.. ואז באה לרגע רוח קרה.. הנעימות של הרוח הקרה ברגע הזה נמשלת ל:

צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו

וכמו התחושה הזאת של הרוח הקרה הזאת ביום קייץ שאתה מזיע כך גם השליח הנאמן ביום הזה:

וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב:

ומשכך ברור מה זה היום הזה שנמשל לחום קציר חם חם חם.. וזה נמשל לכזה ביום הזה.

הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ: משלי עשרים וחמש

הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ:

כדי להבין מה זה הוקר נבין מה תהיה התוצאה  באם לא תוקר:

פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ:

אם לא תוקר רגליך מבית רעיך החבר של ישבע ממך ברמת ברמה כזאת שכמו שאתה שבע לא בא לך לאכול עוד, כך גם החבר שלך ביחס אליך וביקוריך בביתו:

וּשְׂנֵאֶךָ:

במשמעות של לא בא לו לראות אותך עוד.. הגזמת בביקורך..

זאת אומרת, אתה יכול לבקר את חברך, אך לא יותר מידי, במידה.

כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד: משלי עשרים ושש.

זה מאוד יפה מצאתי בדבר הומור,

כמו שלא הגיוני שלג בקייץ כמו שלא נכון מטר בקציר המטר נכון בזריעה, אין תועלת במטר בעת קציר, זה גם יכול לפגוע ביבול כך לא נכון לכבד את הכסיל. גם מבחינת הנזק שיכול לעשות הכסיל במקום הזה.

עד כדי כך.

ומשכך:

כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד: משלי עשרים ושש.

כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה= כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד:

כשאתה שם את הכסיל במקום ראש הממשלה למשל, הדבר משול להעמדת עצמך אל מול כיתת יורים:

כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה:

כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ:משלי עשרים ושש.

הכלב אכל מזון לא טוב ומשכך הקיא את המזון הזה, יש כלבים שאוכלים את הקיא שלהם כשברור שהוא אוכל את אותו אוכל מקולקל שהוא יקיא אותו שוב, כך הכסיל ששגה באיוולתו הנמשלת לאוכל מקולקל ושלעתים הוא ממחזר את האוכל הזה שברור שהוא יקיא אותו שוב.

זה כמו שבנית מבנה מחומר לא טוב ונחרב ואז אתה מבקש לבנות שוב את בניה עם אותם חומרים.

אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה: עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו: משלי עשרים ושש.

אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ = פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה:

עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ= פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו:

יש פה שתי משוואות שלכאורה סותרות זו את זאת ננסה במשוואה הפוכה:

פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה= אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ

במקרה הזה  אתה מדבר אליו בדרך כזאת שלא תשווה אותך לכסיל.

פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו= עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ:

במקרה הזה אתה מדבר אליו  מדבר בדרך כזאת שהכסיל לא יחשוב שהוא חכם בעיני עצמו.

שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים: משלי עשרים ושש.

שוט לאילוף וריסון לסוס:

שׁוֹט לַסּוּס

החמור מתג, כמו המושכות, כמו המסתי צידי עיניים:

מֶתֶג לַחֲמוֹר

והכסיל כמו הבהמה במקל, לא בדיבור, בכח:

וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים:

כמו ענישה לאדם בוגר (ילד שאב מצווה לא לחשוך שבטו ממנו זה בסדר) זה לא בסדר שאדם בוגר צריך הכאה, ענישה כדי לחנך אותו, לרסן אותו שלא יפשע עוד, כמו כלא, שהוא דין מרסן שכואב לו לאדם וזאת כי רק כך אפשר לרסן כדי שלא יפשע שוב. הכלא, הדין הענישה, היא המתג שבולם מהפושע לפשוע ואולי כשישלם בעבור פשעו יהיה כנכווה ברותחין ויזהר מאוד מחוץ לכלא, בפושרין.

כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא: משלי עשרים ושש.

כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף= כֵּן קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא:

הציפור עפה ונדה מתוקף בריאתה ומעופה של זאת נמשל למהות החוק הזה, כחוק בריאה:

קִלְלַת חִנָּם (לא) לוֹ תָבֹא:

שלמה מדבר על קללת חינם שכמו חוזרת כ"בומרנג" למקלל, כמקלל עצמו:

כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב: משלי עשרים ושש.

מקלל הוא כמו כורה שחת כמו זורק אבן על המקולל גם במקרה הזה המקלל, מקלל עצמו:

הַֽעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַֽחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָֽחַרְתָּ בַּֽחַיִּים לְמַעַן תִּֽחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶֽךָ: דברים.

הַֽעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם:

• אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ

• הַֽחַיִּים וְהַמָּוֶת

נָתַתִּי לְפָנֶיךָ:

• הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה

וּבָֽחַרְתָּ:

• בַּֽחַיִּים:

(אמנם במקרה הזה לא מדובר קללת חינם (קללה מהסוג שאתם מכירים כפולסא דינורא, שחור) אך גם במקרה קללה כללי, המקלל כמקלל עצמו, כאדם שלא בחר בחיים.

(חשוב מאוד להבין באיזו קללה מדובר, לעתים המקלל ירצה להרשיע את המקולל למען יצדק ופה רואים את אלה שמטים דבר, כמו מייחסים לאמירה כל שהיא של המקולל כקללה, למרות שזאת לא קללה.

(זה כמו שנותנים פרשנות לא נכונה לדבר, זה כמו המילה עצבים, שאתה אומר לבן אדם עצבני אתה כמו מקלל אותו ושם אותו במקום של זה- וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ: וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים: וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים: תהלים. החיים והמוות ביד הלשון ואתה שם את האדם שאתה אומר עליו עצבני במקום של עצבי כנען כמקלל אותו, מי שקבע שהמילה עצבים תיוחס לכעס, כמו מקלל את השפה, כמו שעגנון אמר- שם שדים בשפה)).

כַּבֵּד אֶת יְהוָה מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ: משלי שלוש.

מֵהוֹנֶךָ – לא רק מן הכסף וההון, אלא מכל מה שמייצר ערך ותועלת.

תְּבוּאָתֶךָ – פרי האדמה.

המעשרות והתרומות הם יסוד באורחות חיי עם ישראל. הם אינם מוגבלים לתבואת האדמה בלבד, אלא כוללים גם את תבואות ההון. אך דווקא תבואות האדמה הן יסוד קיומי – פרי האדמה והעץ, חוקות השמיטה, המעשרות והתרומות – כל אלה הם חלק מאורחות של עם ישראל ופרי הטובות שהבטיח בורא עולם לעם ישראל:

כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: פרשת החוקים והמשפטים.

המרגלים נשלחו לראות אם הארץ טובה, ונדרשו להביא מפרי הארץ – אשכולות ענבים – כדי להוכיח את טובתה. פרי הארץ הוא עדות לברכה. מי שמדכא את הענף הזה, כאילו אומר שאינו רוצה את הברכה הזאת מבורא עולם.

בעת הזאת מדברים גם על דיכוי ענף החלב. אך החלב הוא חלק מן ההבטחה של בורא עולם לעמו ישראל:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַֽעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹֽגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָֽיו: וָֽאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּֽלְהַֽעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַֽכְּנַֽעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָֽאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַֽחִוִּי וְהַיְבוּסִֽי: שמות.

אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כל עניין יבוא החלב החל שהמחלבות/יצרני הגבינות החלו לייצא מאה אחוז מהחמאה לארצות הנכר מפה נולד הצורך לייבא חמאה, ברור שמפה נולד היבוא של שאר מוצרי החלב, שגם אני תמכתי בו מחוסר ברירה. וברור שאם מסבסדים מוצרי חלב מהארץ יש לסבסד מוצרי חלב מחול.

אך לא זאת הרגולציא הנכונה וסמוטריץ’ לא השכיל בזאת מלימודיו בתורה.

פרי האדמה והחלב אינם רק ענפים כלכליים. הם חלק מן הברכה שהובטחה לעם ישראל. פגיעה בהם היא פגיעה קיומית.

ברור לרבים כי חיוני שהעם לא יהיה תלוי בעמי הנכר במזונותיו. תלות זו עלולה להפוך לכלי לחץ וסנקציות, שיכולות להוביל לשליטה זרה על ביטחון המזון שלנו. שמירה על ענפי החקלאות, הצאן והבקר מבטיחה חרות וחופש כלכלי, ועמידה איתנה מול אתגרי הכלכלה והמדיניות כמוצע במשלי:

יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים: כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר (דור) וָדוֹר: גָּלָה חָצִיר וְנִרְאָה דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים: כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים: וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ: משלי-  עשרים ושבע.

כשיש בצורת, אין חציר:

גָּלָה חָצִיר

וכשאין חציר אז בהרים הדשא והעשבים צומחים:

וְנִרְאָה דֶשֶׁא וְנֶאֶסְפוּ עִשְּׂבוֹת הָרִים:

בעת הזאת, זה החוסן שלך:

יָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנֶךָ שִׁית לִבְּךָ לַעֲדָרִים:  כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר (דור) וָדוֹר:

העדרים אוכלים מהדשא ומהעשבים, ומהם בעת הזאת תתפרנס אתה ובני ביתך:

בשר חלב:

וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ:

וגם בגדים:

כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ:

וגם כסף "מזומנים":

וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים:

וגם מכירת טלאים לבשר מאכל.

סיכום:

המעשרות והתרומות, פרי האדמה והחלב – כל אלה הם ביטוי לכבוד בורא עולם ולברכתו. שמירת ענפי החקלאות והחלב היא שמירה על הברכה מבורא עולם לישראל ועל בטחון מזונותיו של עם ישראל. לוותר עליהם משמע לשמוט את טובת בורא עולם שניתנה לנו.

זאת קריאה לסמוטריץ' לשנות כיוון חשיבה בדבר.

נוֹצֵר תּוֹרָה בֵּן מֵבִין וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו: משלי- עשרים ושמונה.

זה:

וְרֹעֶה זוֹלְלִים:

הזוללים האלה:

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:  לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: תהלים.

זה כמו שיש שלטון רשע, שלוקח עוד ועוד לעצמו עד כדי כך שהוא מעני את העם:

אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל: משלי עשרים ושמונה.

העם האיראני בעת השאה והעם האיראני בעת חמינאי קם נגד שני השלטונות מאותה סיבה, דלות העם.

דלות העם היא השורה התחתונה גם השאה וגם של האיאטולות.

כדי להבין משוואה תעזור אולי:

חמינאי= X+Y= דלות העם.

השאה= X+Z= דלות העם.

פרמטרים שונים שמייצרים את אותה תוצאה.

ואם כך, המושל הזה והזה, הוא הפוך לזה:

נוֹצֵר תּוֹרָה:

דוד המלך מקובל גם על המוסלם וגם על הנוצרים וכמובן על בני ובנות ישראל והוא כתב ככה:

לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ: יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה: יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים: יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ: יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ:  לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ: מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ: וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ: כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו: וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ: יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ: יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ (ינין) יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ: וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי: תהלים.

כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו:

אז:

וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ:

ברור שהמלך הזה שכמה טוב שהוא כזה הוא העשיר הזה:

נוֹצֵר תּוֹרָה:

ומשכך זה העשיר החכם:

חָכָם בְּעֵינָיו אִישׁ עָשִׁיר וְדַל מֵבִין יַחְקְרֶנּוּ: משלי- עשרים ושמונה.

ומהעשיר הזה אתה כאדם דל ומבין, רוצה ללמוד ולהצליח.

בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם וּבְאָבְדָם יִרְבּוּ צַדִּיקִים: משלי- עשרים ושמונה.

בַּעֲלֹץ צַדִּיקִים רַבָּה תִפְאָרֶת וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם: משלי- עשרים ושמונה.

וּבְקוּם רְשָׁעִים יְחֻפַּשׂ אָדָם:

המחשבה הראשונה שלי היא על ימי הגלות הקשים, היתה עת שהיינו במקומות שהתושבים היו עויינים לנו, היו הרבה מקרים של אינוסים. ולכן היה פחד שהפורעים יחמדו את הבנות ומפה נולד המנהג לכער את הבנות לכסות את יופיין, לחפש אותן למכוערות בעיני הרשע.

וזאת בגלות.

בארץ אסור שיהיה קיום לאיום הזה, אסור שיהיה צורך לחפש את הבנות.

זאת אומרת שאם הצורך הזה מתקיים הוא מעיד על שלטון לא נכון בישראל.

מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: משלי- עשרים ושמונה.

וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב: משלי- שלושים.

וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם:

וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: בראשית.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַֽאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹֽׁתֵיכֶם כִּֽי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּֽר: ויקרא.

נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם:

כשיורים בררנ"ט, אז עושים זאת עם גליל ארוך ולא קצר, בגליל קצר יש סכנה של הנתקות מכסה הגוף ומשם לפציעה וכך קרה לי. נפצעתי באף בין עיני. מפקדת האחזות הנח"ל הגישה לי את הנשק טעון לפני הירי.

הוּא רֵאשִׁית דַּרְכֵי אֵל הָעֹשׂוֹ יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ: כִּי בוּל הָרִים יִשְׂאוּ לוֹ וְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה יְשַׂחֲקוּ שָׁם: תַּחַת צֶאֱלִים יִשְׁכָּב בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה: יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל: הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ: בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ בְּמוֹקְשִׁים יִנְקָב אָף: תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ: הֲתָשִׂים אַגְמוֹן בְּאַפּוֹ וּבְחוֹחַ תִּקּוֹב לֶחֱיוֹ: הֲיַרְבֶּה אֵלֶיךָ תַּחֲנוּנִים אִם יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת: הֲיִכְרֹת בְּרִית עִמָּךְ תִּקָּחֶנּוּ לְעֶבֶד עוֹלָם: הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים: הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ: שִׂים עָלָיו כַּפֶּךָ זְכֹר מִלְחָמָה אַל תּוֹסַף: איוב.

וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי (וארבע) וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה: כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן: משלי- שלושים.

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי:

דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם:

דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם:

וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה**:

וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:

דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן:

זה משל:

האשה הזאת אכלה פרי אסור. אשה מנאפת היא בעולת בעל ששכבה עם איש שאינו בעלה.

דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה:

אכלה ומשחקת אותה תמימה:

אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ:

אכלה כאוכלת פרי עץ הדעת ומכסה ערוותה ואומרת שהיא לא חטאה:

וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן:

כמו אשתו של פוטיפר:

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה: וַיְהִי יְהֹוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ: וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ: וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר (אסורי) אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר: בראשית.

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל:

כעושה זאת:

כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן:

וזאת החוקה בעניינה של הנואפת:

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֥ישׁ אִישׁ֙ כִּֽי-תִשְׂטֶ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וּמָֽעֲלָ֥ה ב֖וֹ מָֽעַל: וְשָׁכַ֨ב אִ֣ישׁ אֹתָהּ֘ שִׁכְבַת-זֶ֒רַע֒ וְנֶעְלַם֙ מֵֽעֵינֵ֣י אִישָׁ֔הּ וְנִסְתְּרָ֖ה וְהִ֣יא נִטְמָ֑אָה וְעֵד֙ אֵ֣ין בָּ֔הּ וְהִ֖וא לֹ֥א נִתְפָּֽשָׂה: וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה: פרשת המנחה- בהעלתך.

וְעָבַ֨ר עָלָ֧יו רֽוּחַ-קִנְאָ֛ה וְקִנֵּ֥א אֶת-אִשְׁתּ֖וֹ וְהִ֣וא נִטְמָ֑אָה:

אֽוֹ-עָבַ֨ר עָלָ֤יו רֽוּחַ-קִנְאָה֙ וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֔וֹ וְהִ֖יא לֹ֥א נִטְמָֽאָה:

וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל-הָֽאִשָּׁה֙ אִם-לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם-לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵ֛י הַמָּרִ֥ים הַמְאָֽרְרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:  וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת-שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת-הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָֽאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן יְהֹוָ֥ה אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת יְהֹוָ֤ה אֶת-יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת-בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: וּ֠בָ֠אוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָֽרְרִ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָֽמְרָ֥ה הָֽאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן | אָמֵֽן:  וְ֠כָתַ֠ב אֶת-הָֽאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל-מֵ֥י הַמָּרִֽים:  וְהִשְׁקָה֙ אֶת-הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת-מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרְרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרְרִ֖ים לְמָרִֽים:  וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת-הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל-הַמִּזְבֵּֽחַ:  וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן-הַמִּנְחָה֙ אֶת-אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת-הָֽאִשָּׁ֖ה אֶת-הַמָּֽיִם:  וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת-הַמַּ֗יִם וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם-נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרְרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָֽבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָֽפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: וְאִם-לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: אוֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּֽעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת-אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶֽעֱמִ֤יד אֶת-הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל-הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ: פרשת המנחה- בהעלתך.

וְהָֽיְתָ֣ה אִֽם-נִטְמְאָה֘:

אז על האיש שלה לגרש אותה וזאת עדי שהיא תישא את כוונה ולא הוא:

וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵֽעָוֹ֑ן וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת-עֲוֹנָֽהּ:

בעל נושא בעוון אשתו, לאחר שגרש את אשתו  הנואפת היא יוצאת כנושאת עוון:

וְהָֽיְתָ֧ה הָֽאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ:

מגורשת, אך אינה מותרת לכל אדם. 

בעולת בעל ששכבה עם איש שאינו בעלה שהוא כדעת פרי אסור לה: ומשכך בגירושה היא מגורשת לשאת עוון ואינה מותרת לכל אדם — פרשת בראשית.

מזון אסור לאדם כמשל לפרי עץ הדעת- פרשת בראשית.

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר: גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע כֹּל יְמֵי חַיֶּיה: דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ: הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ: זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ (נטע) נָטְעָה כָּרֶם: חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה (בליל) בַלַּיְלָה נֵרָהּ: יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ: כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן: לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים: מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ: נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ: סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ: צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל: קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ: משלי- שלושים ואחד.

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר:

הרבה פעמים קל להסביר או להראות דבר בדרך של הבדלה, לעתים בהבדלה ניתן לראות או להבין יותר האשת חייל בעולת הבעל הזאת נבדלת מזאת:

ברור לכולנו שאיזבל היא לא האישה הזאת:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן: וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה:וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ: וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם:  וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם: וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי: וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי: וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח (הספרים) סְפָרִים אֶל הַזְקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת: וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת: וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם: קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת: וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ: מלכים.

איזבל הביאה את השלל הזה לנבות בדרך פשע, בדרך עושק.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

וזאת למרות שבטח לב אחאב באשתו וגם אשתו הביאה לו שלל.

בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר:

ההבדלה במקרה זה טיב השלל של זאת לעומת זאת:

שלל איזבל לבעלה:

וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:

הדרך שהביאה איזבל שלל לבעלה:

וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת:

לעומת איזבל זה השלל של אשת החיל על פי שלמה:

השלל- מִפְּרִי יָדֶיהָ:

זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ (נטע) נָטְעָה כָּרֶם: חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה (בליל) בַלַּיְלָה נֵרָהּ: יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:

הדרך שהביאה את השלל לבעלה:

יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:

וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ (נטע) נָטְעָה כָּרֶם:

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרֹעוֹתֶיהָ:

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ: מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי: אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין: אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים (או) אֵי שֵׁכָר: פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי: תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד: פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן: משלי שלושים ואחד.

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ:

דברי המוסר של אימו של למואל לבנה:

1) אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין.

2) אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים (או) אֵי שֵׁכָר:

זאת  אזהרה שמזהירה אימו של לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא מפני שתיית שיכר של אנשים שופטים ומחוקקים בעם, אם האדם הזה ינהג בשתיה אז:

פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי:

אם שיכר, אז שיכר לאלה, לשכוח את הצרות אולי..

תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ: יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד:

ולבנה היא ממשיכה ומציעה:

פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף: פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן:

שימו לב להדגשים שלה, איפה ליבה של אם המלך הזה:

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ: משלי שלושים ואחד.

כמו ליבו של אביו של המלך שלמה:

לִשְׁלֹמֹ֨ה | אֱֽלֹהִ֗ים מִ֭שְׁפָּטֶיךָ לְמֶ֣לֶךְ תֵּ֑ן וְצִדְקָתְךָ֥ לְבֶן-מֶֽלֶךְ:

יָדִ֣ין עַמְּךָ֣ בְצֶ֑דֶק וַעֲנִיֶּ֥יךָ בְמִשְׁפָּֽט:

יִשְׂא֤וּ הָרִ֓ים שָׁ֘ל֥וֹם לָעָ֑ם וּ֝גְבָע֗וֹת בִּצְדָקָֽה:

יִשְׁפֹּ֤ט | עֲֽנִיֵּי-עָ֗ם י֭וֹשִׁיעַ לִבְנֵ֣י אֶבְי֑וֹן וִֽידַכֵּ֣א עוֹשֵֽׁק:

יִֽירָא֥וּךָ עִם-שָׁ֑מֶשׁ וְלִפְנֵ֥י יָ֝רֵ֗חַ דּ֣וֹר דּוֹרִֽים:

יֵ֭רֵד כְּמָטָ֣ר עַל-גֵּ֑ז כִּ֝רְבִיבִ֗ים זַרְזִ֥יף אָֽרֶץ:

יִֽפְרַח-בְּיָמָ֥יו צַדִּ֑יק וְרֹ֥ב שָׁ֝ל֗וֹם עַד-בְּלִ֥י יָרֵֽחַ:

וְ֭יֵרְדְּ מִיָּ֣ם עַד-יָ֑ם וּ֝מִנָּהָ֗ר עַד-אַפְסֵי-אָֽרֶץ:

לְ֭פָנָיו יִכְרְע֣וּ צִיִּ֑ים וְ֝אֹיְבָ֗יו עָפָ֥ר יְלַחֵֽכוּ:

מַלְכֵ֬י תַרְשִׁ֣ישׁ וְ֭אִיִּים מִנְחָ֣ה יָשִׁ֑יבוּ מַלְכֵ֥י שְׁבָ֥א וּ֝סְבָ֗א אֶשְׁכָּ֥ר יַקְרִֽיבוּ:

וְיִשְׁתַּחֲווּ-ל֥וֹ כָל-מְלָכִ֑ים כָּל-גּוֹיִ֥ם יַֽעַבְדֽוּהוּ:

כִּֽי-יַ֭צִּיל אֶבְי֣וֹן מְשַׁוֵּ֑עַ וְ֝עָנִ֗י וְֽאֵין-עֹזֵ֥ר לֽוֹ:

יָ֭חֹס עַל-דַּ֣ל וְאֶבְי֑וֹן וְנַפְשׁ֖וֹת אֶבְיוֹנִ֣ים יוֹשִֽׁיעַ:

מִתּ֣וֹךְ וּ֭מֵחָמָס יִגְאַ֣ל נַפְשָׁ֑ם וְיֵיקַ֖ר דָּמָ֣ם בְּעֵינָֽיו:

וִיחִ֗י וְיִתֶּן-לוֹ֮ מִזְּהַ֪ב שְׁ֫בָ֥א וְיִתְפַּלֵּ֣ל בַּעֲד֣וֹ תָמִ֑יד כָּל-הַ֝יּ֗וֹם יְבָרֲכֶֽנְהֽוּ:

יְהִ֤י פִסַּת-בַּ֨ר | בָּאָרֶץ֮ בְּרֹ֪אשׁ הָ֫רִ֥ים יִרְעַ֣שׁ כַּלְּבָנ֣וֹן פִּרְי֑וֹ וְיָצִ֥יצוּ מֵ֝עִ֗יר כְּעֵ֣שֶׂב הָאָֽרֶץ:

יְהִ֤י שְׁמ֨וֹ לְֽעוֹלָ֗ם לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ֮ (ינין) יִנּ֪וֹן שְׁ֫מ֥וֹ וְיִתְבָּ֥רְכוּ ב֑וֹ כָּל-גּוֹיִ֥ם יְאַשְּׁרֽוּהוּ:

בָּר֤וּךְ | יְהוָ֣ה אֱ֭לֹהִים אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹשֵׂ֖ה נִפְלָא֣וֹת לְבַדּֽוֹ:

וּבָר֤וּךְ | שֵׁ֥ם כְּבוֹד֗וֹ לְע֫וֹלָ֥ם וְיִמָּלֵ֣א כְ֭בוֹדוֹ אֶת-כֹּ֥ל הָאָ֗רֶץ אָ֘מֵ֥ן | וְאָמֵֽן:

כָּלּ֥וּ תְפִלּ֑וֹת דָּ֝וִ֗ד בֶּן-יִשָֽׁי:

יָחֹס, עַל־דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ. מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו– זאת תפילתו של התמים הזה לבנו, איך הוא חינך את בנו להיות מלך ואיזה מלך.

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ: משלי שלושים ואחד.

תורת חסד יכולה להיות על משל המקפיד, המקטרגין לעומת המזכה ברבים.